פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בת המלך והענייה

      רינת ברקוביץ' כבר ידעה איך תראה הביקורת על "עובדה" של אתמול, אבל אז באה אילנה דיין והרסה הכל

      באחד הראיונות הממוחזרים יותר של דונלד טראמפ, סיפר המליונר שמסעדות יוקרה מזמינות אותו לאכול על חשבונן, "פשוט מפני שהן שמחות לארח אותי". מיד אחר כך הודה בפרדוקס שעל פיו אילו היה נזקק לכסף, בוודאי היה נדרש לשלם על תענוגותיו. המליונר כנראה לא הבין את מה ששרון אילון כבר שכחה - הוא לא אוכל חינם במסעדות יוקרה משום שהוא עשיר, אלא משום שהוא מפורסם.

      ככה, פחות או יותר, תכננתי לפתוח את הביקורת על התכנית החדשה של אילנה דיין ששודרה אמש בערוץ השני, כשהבנתי שאחד האייטמים יעסוק בניתוחים הפלסטיים שתעבור ויקי קנפו בתמורה לפרסום מכון יופי. מיד לאחר הפתיחה הדרמטית, חשבתי לפצוח בקריאות חיזוק לברבור הלאומי, משהו בנוסח "היא ניצחה את המערכת והוכיחה לכולם שהעבודה פשטה את הרגל". שהלא ברור שאם היתה עובדת בכל אחת מן העבודות שמוצעות לה בשוק העבודה, לעולם לא היתה מגרדת את קצה היכולת להגשים את חלום חייה ולהשתפץ. במקרה הטוב היתה מרוויחה מספיק בשביל ללכת פעם בחודש למסעדה ולסרט. מעמד בינוני, מה שנקרא (כאן הייתי רומזת בטוב טעם שגם מבקרות טלוויזיה לא היו מתנגדות לאיזו הטבה [מה יותר טוב מלראות בטלוויזיה ניתוח פלסטי של ויקי קנפו? – העורך]).

      הייתי מפרגנת לוויקי, משום שיצאה ממעגל העוני המובן הרחב שלו, שמעבר לתלושי המשכורת כולל בעיקר קונספציות של לא-עניים. לדוגמא, אחד הדברים שהציבור מתעב יותר מאדם עני שגם מעשן וגם מתלונן שאין לו כסף, הוא אדם עני שרוצה להיות סלב. והגברת קנפו מצליחה להתמיד בסלביותה באופן מעורר השתאות כבר יותר משנה וחצי. על אף האינתיפדה ולמרות מאיה בוסקילה. ויקי היא כמו מדונה, בכל גיחה תקשורתית שלה היא עוטה דימוי טוטאלי שונה - החל בצעדת ירושלים, דרך ההתחככות בפוליטיקאים ומנחי תכניות טלוויזיה, וכלה בתמונות העירום והשיפוצים. הסיכוי שלה לצאת ממעגל העוני טמון בכך שוויתרה על האנונימיות שלה. וכמו שטראמפ למד, כמה שורות בגוגל יכולות לחסוך הרבה שורות בחשבון הבנק (ולקנפו, ברוך השם יש 19 דפים!).

      הייתי גם מצדיעה לה על הבחירה לבזבז את הכסף על ניתוחים פלסטיים נהנתניים, במקום, נניח, לתרום אותו לאמהות חד הוריות יותר עניות ממנה. זה פשוט נוגע ללב. לכאורה – מדובר באסתטיקה, עניין שולי, בטח בשביל סמל חברתי למצוקה. אבל מי שהולך לניתוחים פלסטיים הוא אדם שיכול להרשות לעצמו להיות שבע, לא רק בכיס ובבטן.

      מעניין זה שאלה של טעם

      קונספט מעולה, לא? אז זהו, שלא. לאחר שצפיתי בתכנית הבנתי שלמבקרי טלוויזיה אסור לצפות בתכניות שהם מבקרים. זה סתם הורס את הביקורת. רוב המהדורה התבזבזה על שני סיפורי גנרלים, האחד – סיפורו של ראש המוסד מאיר דגן, שבשינויי שמות קלים אפשר היה גם להתאים לאריק שרון סלאש יצחק רבין סלאש משה שרת, ועוד; השני – סיפורו של העיתונאי/ גנרל הנועז איתי אנגל, שרק חזר מעיראק וכבר קיפץ במתחם המוקטעה בחינגת ההלוויה של הראיס מהשבוע שעבר.

      למרות האנימציות השובביות א-לה MTV של שנות ה- 90, לשבת מול החתיכת ערוץ 8 הזאת שמשודרת בערוץ שאמור לעשות טלוויזיה, הרגיש כמו עוד יום עבודה. כזאת היא אילנה - מתחת למעטה האישה-קורבן שלה, תמיד הסתתרה חיבה כבדת ראש למה שהגדולים חושבים שמעניין, ולא למה שמעניין באמת.

      בסופו של דבר, ויקי קנפו זכתה לסיקור חרפתי, ולא בגלל המראיינת אורלי וילנאי-פדרבוש. אילנה (שפניה מן הסתם עברו תחת ידיה המנוסות של מאפרת מקצועית שמביאה את האיפור מהבית), הותירה בידי האשה הזאת רק שתי אופציות שאמורות להתאים לנישה שלה - או קורבן של אנשי עסקים ממולחים (מה שאולי נכון) או קורבן של עצמה (מה שגם אולי נכון). אבל נראה את אילנה קוראת ליאיר (סתם דוגמה אקראית) קורבן של בנק הפועלים או של אבא שלו.

      מוזר, אני דווקא ראיתי בקנפו אישה שעדיין שבויה במעגל העוני, בעיקר משום שהיא איננה מסוגלת באמת לפרגן לעצמה את החלום "של העשירים". האשה הזאת, שטוענת שפיתחה "עור של ביבי" נשברה כבר בשלב שבו אשה אמידה ואנונימית שאלה אותה מאיפה ה"מאני". יכול להיות שוויקי עדיין חושבת שכסף זה תמורה לעבודה קשה, אולי אפילו במתפרות זיעה במשך 12 שעות ביום ובשכר מינימום. אבל הדבר האחרון שאפשר לאמר על מי שיש לו 19 עמודים בגוגל, הוא שהוא מקבל משהו בחינם. בכל אופן, היא התקפלה וחזרה הביתה. אילנה והתלתלים המוקפדים של פדרבוש חייכו בסיפוק. הענייה חזרה אל הנישה, הסדר החברתי נשמר על כנו. כנראה שהרבה יותר קל להחלץ מחוסר הצדק של ביבי מאשר מהצדק של אילנה דיין. מצד שני, מה אני יודעת - לדיין יש 30 עמודים בגוגל.

      "עובדה", ערוץ 2, יום ב' 20:45