להתחבק בקוויבק

עוד סרט צרפתי מבציר 2003 המשובח מגיע סוף סוף לישראל. הפעם מדובר בשיתוף פעולה צרפתי-קנדי, מה שמבטיח צרפתית בשני מבטאים שונים, לפחות. שמו של הסרט, "הבנים של אבא", מסגיר את התוכן כמו גם את הז'אנר - דרמה ריאליסטית רגישה על יחסי אבא ובנים, ורגע, אל תלכו, זה לא סרט מהסוג שגורם לך להגיד תודה על המשפחה החצי נורמלית שזכית לה, אלא מבט משועשע ומלא הומור על המורכבות האינסופית של התא המשפחתי המצומצם.

אבות ובנים היו מאז ומעולם נושא שאפשר לצלול אליו ולדוג פנינים כמעט מבלי להתאמץ, הרי אין מורכבות גדולה יותר מיחסים בין אנשים החולקים מטען גנטי משותף. אבל מישל בוז'נה, השחקן הצרפתי שלקח לידיו בפעם הראשונה את שרביט הבימוי, רצה שנצא מכל סיפור אילן היוחסין הזה עם חיוך ענק והמון אהבה בלב, ולא עם תסביך משפחתי נוסף. לכן הוא גייס לכתיבת התסריט שלושה אנשים נוספים, ביניהם השחקן שמגלם את דמות האח הצעיר, פסקל אלבה, והלך על סיפור שמכיל הרבה כאב אבל מסופר באופן לא מעיק ועם קריצה קומית מתמשכת.

כל מי שחלק את ימי ילדותו ונעוריו עם אחים ואחיות יוכל למצוא את עצמו ביחסים העדינים, המצחיקים והמיוחדים שמנהלות שלוש דמויות הבנים. סימון (פסקל אלבה), הוא האח הקטן, העצלן והנאיבי. דויד (שארל ברלין) הוא איש העסקים, בעל מפעל מצליח שמסוכסך עם אשתו. מקס (ברונו פוטזולו) הוא האח שאין לו גרוש בכיס אבל יש לו אישה ואהבה גדולה.

באופן יוצא דופן, מהווה דווקא סיפור העלילה את הרקע לזמזום הקבוע של האחים. המנוע הדרמתי נובע מאשפוזו של אבי המשפחה בבית חולים. הסיבה לאשפוז לא רצינית, אבל כשהנסיבות מביאות את שלושת בניו המסוכסכים להתייצב לצידו, זה מאד מוצא חן בעיני האבא. הוא מבסוט מהרעיון של איחוד משפחתי, מעמיד פני חולה אנוש ומבקש מבניו, בחסות המחלה, טיול אחרון אל חופי קנדה - שם הוא רוצה לצפות בלווייתנים. האחים, בעל כורחם ומתוך רחמים ממלאים אחר "משאלתו האחרונה של אבא", ומוצאים עצמם באותה מכונית בפעם הראשונה מזה שנים רבות. עד מהרה הופכים הלווייתנים למשניים מאד, והמשפחה מתחילה להכיר מחדש ולנסות לאחות קרעים ישנים של פירוד וכעס.

מלבד התסריט הנוגע ללב, גם איכויות המשחק מצליחות לרגש. השחקן הראשי הוא פיליפ נוארה ("סינימה פרדיסו", "הזלילה הגדולה" ועוד רבים וטובים), אחד השחקנים המוערכים ביותר בצרפת והאיש עם הפנים הכי חמודות על כדור הארץ. דמות האב שהוא מגלם מעוררת אמפטיה מההבעה הראשונה ועד לכתוביות הסיום. גם השחקנים האחרים נותנים תפקידים מדויקים, אבל הקסם האמיתי, כמו בכל סרט טוב, הוא לא משחקו של שחקן זה או אחר, אלא המרווח והדינמיקה ביניהם. ב"הבנים של אבא" נראה שהיה מה-זה-קטעים על הסט, והעליצות הזאת עוברת לצופה בכל שורה ושורה.

מישל בוז'נה אמר: "אם אתם אוהבים אותו או שונאים אותו, יש לכם רק אבא אחד. עדיף לאהוב אותו או לשנוא אותו כשהוא עדיין חי כי אחרי זה יהיה מאוחר מדי...". מי שמכיר מקרוב סכסוכי משפחה וגם מי שלא, ייהנה מהרגישות ומההומור השזורים בסיפור של "הבנים של אבא". ולמי שיש עניינים בלתי פתורים עם מי ממשפחתו, הייתי ממליצה לקנות כרטיס לסרט הזה, שיהיה. זה יכול לחסוך לכם אחר כך הוצאות לא פשוטות של טיול לצפייה בלווייתנים.


"הבנים של אבא", מישל בוז'נה