תנו לבן לאדן לנצח

"עור שחור, מסכות לבנות" של פרנץ פנון הוא ספר חשוב. הקורא מחזיק בידו את אחד הטקסטים שעיצבו את תפיסת העולם של הפנתרים השחורים בארה"ב בסיקסטיז ובישראל בסבנטיז, וכמו כן השפיע על הוגי הדעות הראשונים של הפת"ח. בואו נגיד שאם בן לאדן משועמם כרגע במערתו, יש לי משהו להציע לו.

סגנונו התקיף של הספר הוא בעצם טכניקה של תוכן. פנון מזג לתוכו אסכולות אקדמיות עם סיפור חיים אישי. היותו שחור צבעה את הגותו בצבעים אישיים, אמינים ועזים יותר.

אבחנות רבות בספר היוו בשעתן קביעות חסרות תקדים בחריפותן, אולם היום הן הפכו לנכסי צאן ברזל של כל סטודנט שזיפזפ אי פעם לשיעורי מבוא במדעי הרוח: השפה מכוננת הוויה, הכובש מדכא את הכבוש בעזרת הצהרות על קידמה, דמות האחר מוכתבת על ידי השולט – כל אלה הפכו זה מכבר לתכסיסים מעייפים בשיח הפוסט-מודרני מבלי לפתור סכסוך עולמי אחד. אלא שפנון, יש לזכור, כתב את הספר כבר ב-52'. לא הוא אשם בכך שהתרגום הראשון שלו לעברית (הוצאת מעריב, עורכים: ניר ברעם וראובן מירן) יצא כעבור מחצית המאה.

פנון, פסיכיאטר צרפתי, פגש את המלחמה משני עבריה. בעת מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הצרפתי; בזמן ההתקוממות של האלג'יראים כנגד צרפת חצה את הקווים ולחם כנגד צבא המרסלייז. אין ספק שאת טיבה של המלחמה הפנים עד הסוף. האלימות מבחינתו היא צורה של פילוסופיה. זו בשורתו העיקרית.

כפסיכיאטר הוא מזהה אצל האחר - השחור, האלז'יראי או הפלסטיני - רגשי נחיתות כה חזקים עד שהדרך היחידה לבטל אותם ולחזק את כבודם העצמי של המדוכאים היא אלימות ממארת. אם אתה שייך ללאום מדוכא, פנון יציע לך, לפיכך, הרג חסר הבחנה. אף שהוא מודע לעוול שהאלימות יוצרת, קביעתו המרתקת והנכונה ביותר היא שכשחלש, אשר מתויג כברברי, פוגע בחזק, שמתויג כנאור, הוא מדרבן אותו לתגובה כה חריפה, עד שהוא חושף את החזק כברברי לא פחות. מנקודת השוויון הזו הוא מציע להתחיל מהפכות. קשה להתעלם מהברק המלווה את הגישה הזו. בסוף השבוע נהרגו עוד 1000 עיראקים בפלוג'ה.

תפיסת העולם של פנון נחשבת כיום כדומיננטית בחוגים רחבים. שמו מוזכר לצד סארטר, דרידה ופוקו. הוא נערץ על ידי פרופסורים כיהודה שנהב, והוגי הקשת המזרחית כסמי שלום שטרית. ניתן להניח שבקרוב נקרא ביקורות מהללות על הספר והגותו. אין ספק ששוב יוצג הקו הנמתח בין הצרפתים באלז'יריה לישראלים בשטחים.

אולם ככל שמעמיקים במחשבה על הגותו, מתגלמת הבעיה התרבותית של המחנה האינטלקטואלי הנאור, מחנה שפנון הניח את יסודותיו. אין טוב מהספר כדי להמחיש עד כמה הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות. במובן מסוים, פנון מנסח בספרו את כתב ההגנה במשפטו העתידי של בן לאדן. דווקא משום שהוא מטיב לנמק עד כמה אלימות יכולה להוות פיתרון קסם, דווקא משום שאי אפשר להתעלם מהעובדה ששפה אכן יכולה ליצור הוויה מדכאת, דווקא משום כך, חבל ש"עור שחור" מחמיץ את הנקודה הפילוסופית המכרעת: הפיתרון שבתום המאבק.

אחרי שאתה מסיים להנהן שכן, גם אנחנו בישראל מכנים בניטרליות את השטחים שכבשנו כ"שטחים", ואחרי שאתה אומר לעצמך, וואלה, גם הפלסטינים הצליחו באלימות שלהם לגרור אותנו להתנהגויות לא מוסריות, ואחרי שאתה מסכים בהחלט שהכיבוש העיקרי, גם בעיראק וגם בישראל, הוא של המונופול על הצדק – אתה פונה למקום היחידי שנחלץ מהניתוח המילולי של פנון: דעתו אשר לעוול שהצד החלש יכול לגרום והשפעותיו על המשך הסכסוך. משפחות אלפי ההרוגים במגדלי התאומים יכולים לגלות לו משהו.

דומה שהבעיה העיקרית של פנון וממשיכיו נעוצה בכך שבמקום להיחלץ מהסבך, הם מסתבכים בניסיונותיהם לנצח בתוכו. במקום לערער את הלאומיות כתפיסה שחוצצת בין בני אדם, הם משתדלים לחזק את הלאום המוחלש. הבה נניח שאנשי בן לאדן, אשר אכן מדוכאים תרבותית, יזרעו הרס והרג ברחבי המערב הקפיטליסטי עד אשר ישקמו את כבודם העצמי וירתיעו את צבא ארה"ב מלהפריע להם להשתלט על נתחים מהעולם. מה אז? האם תרבות של עריפת ראשים, רעלות לנשים ואיסור על שתיית אלכוהול היא שתציל את העולם מדיכוי? האם רגשי נחיתות אפשר לתקן רק על ידי פגיעה דרמטית בחזק? האם יהודים שרואים בשטחים הכבושים חלק ממולדת אבותיהם לפני 3000 שנה רק "מכבסים" את השפה בערמומיות? האם יהודים מזרחיים סבלו מדיכוי אשכנזי מכוון והפיתרון הוא אלימות כנגד אשכנזים או שהסיפור, כל סיפור, מורכב יותר?

בהקשר של פנון השאלות האלה אינן פוליטיות, כי אם תרבותיות. כפילוסוף, פנון, ובכך עיקר חשיבותו, מייצג זרם תרבותי קיצוני ופופולרי שלכאורה אכן דואג לחלשים אך למעשה מסתפק בהמרת משבצות: להפוך את החלש לחזק ולהיפך. כסופר, על כל פנים, הוא מספיק חזק כשלעצמו.