פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סופט קור

      רינת ברקוביץ' סבורה שהנינוחות השבעה של יאיר לפיד בעונתו השישית, היא אי בינוני של שפיות מנחמת

      אחרי שיאיר שאל את אהוד אולמרט מה יקרה אם הקריירה הפוליטית לא ממש תצליח, אולמרט נותר נינוח בדיוק כמו לפני השאלה. כשהחל להשיב, השלים אותו יאיר בטבעיות כאילו קרא את מחשבותיו, במשפט שנשמע כמו "יש לך אופציות, סך הכל הייתי עורך דין לא רע". אולמרט כמובן הסכים, אבל מה שבלט היה שיאיר הזדהה עם הגישה הזאת, שלוקחת דברים בפרופורציות. רואים את זה באופן שהוא מתנהל בטלוויזיה: הוא יודע שאם זה לא יצליח, הוא תמיד יוכל לכתוב בעיתון, לפרסם בנק או להצטרף למפלגה. אני, בכל אופן, התרשמתי.

      אולי מפני שכבר הרבה זמן לא נראה בטלוויזיה אדם כל כך נינוח, עד שלא רואים עליו (בכל אופן לא במבט ראשון) שהוא מזיע כדי להרשים. זה בולט במיוחד כשמשווים את יאיר בעונה השישית לאילנה דיין בעונה ה- 11. בנגוד אליה, לפיד נראה כמו מישהו שמבין שלהנחות בטלוויזיה זה עבודה, ולא שליחות. פרופורציות כבר הזכרתי? סביר שהוא באמת אינו תלוי בהצלחתו על המסך כדי להמשיך לככב כאייקון תרבותי כלכלי פוליטי או איך שלא קוראים לזה. סביר גם שהסיבות לכך נעוצות במה שרשום בסוף הפסקה הקודמת, או במילים אחרות – זה קשור לזה שהוא לא באמת רעב, אפילו לא להערצה ציבורית. ואתם יודעים מה? זה לא נראה רע בטלוויזיה. בטח שביחס לשאר האופציות שהיו אמש. צפיתי בו, ואני חייבת להגיד שדי נהניתי.

      לפני שכולם מתנפלים על המבקרת השטחית שנהנית מתכניות שנת המכרז של הערוץ השני (הנה אמרתי מכרז) - תרגיעו. אני לגמרי מודעת לכך שהתכנית של לפיד ממוצעת, בינונית, וכנראה שאינה מותירה שמץ של עקבות תבוניות בסופה. אבל מי קבע שכל תכנית בטלוויזיה צריכה להיות נושכת/ עוקצנית/ סאטירית/ פרובוקיבית/ לעגנית/ מדהימה (ותודה לגדי שמשון על ההארה בנוגע לסלאשים – ראו לינק)? נכון שהמרואיינים שלו (ניקיטה, לדוגמא) לא תמיד אומרים דברים מעניינים כל כך, אבל לפחות הם הגיעו בגלל שהם בעצמם אנשים מעניינים ולא, נניח מנחים בתכנית אחרת בערוץ. רובם אפילו לא מנסים לקדם את ההצגה החדשה שבה הם מופיעים (גם צביקה הדר שהגיע על תקן פרסומת חוצות להצגה שאת שמה כבר שכחתי, הגחיך את העניין כשחזר עליו פעם אחר פעם אחר פעם, ובסך הכל הבין שהגיע כדי לעבוד). בינוני ככל שזה נשמע, מדובר בשינוי מרענן. וזאת לא טלוויזיה רעה.

      אני יאיר לפיד משמע אני זכאי להצלחה

      מה שמאפשר ליאיר להזמין את אולמרט ניקיטה וחברים נוספים (הוא לא מסתיר שחלק מהמרואיינים הם אנשים שממילא יושבים איתו לדרינק מדי פעם), היא תחושת השובע שלו. זה קריטי. אנשים שבעים לא צריכים להזריק עיתונים לווריד בשביל לייצר סדר יום. דווקא בגלל שאין להם רגשי נחיתות, הם יכולים פשוט להזמין את מי שנראה להם מעניין שיופיע בטלוויזיה, ופשוט לשוחח עמו. ולשוחח, זה עוד משהו שהרבה מראיינים לא יודעים לעשות. אנשים שבעים משאירים לסייד קיקים שלהם לעשות את האקטואליה והבידור. חוץ מזה שכבר מזמן לא ראיתי בטולוויזיה מנחה גבר שאיננו שמן, מכוער, או מבוגר. ואנשים שבעים כמו יאיר, יכולים גם להרשות לעצמם להיות שרמנטים.

      עזבו את מה שהוא כותב, עזבו את מה שהוא מפרסם, עזבו את גובה הפרנסה שלו, ההגדרות הערטילאיות של המקצוע שלו, הרכילות המשפחתית שלו, ושאר התכונות שיכולות להחליא כל אחד שיודע שלעולם לא יהיה לו את זה, לא משנה כמה יתאמץ (כולם, פחות או יותר). פשוט משום שלהתנגד ליאיר לפיד זה חסר טעם כמו להתנגד לגלובליזציה. שניהם כבר כאן, ועושה רושם שיישארו להרבה זמן. מבחינתי, עצם זה שיש בטלוויזיה מישהו שמתייחס בשוויון נפש להצלחה, כאילו היתה חלק טבעי כל כך ממה שמגיע לו כיצור אנוש, פותחת צוהר לעוד סוג של לייף סטייל, מהסוג שנדיר כל כך במקומותינו: החיים בדרכי הנועם. אולי הגיע הזמן שעוד כמה אנשים שבעים יגיעו אל המסך. אותי, בכל אופן, זה מרגיע.

      לסיום, מילה לארז שלם, סטנדאפיסט הבית: זה נחמד שאתה לא צוחק על שואה ומחלות קשות, ושבדיחות על רוסים וערסים נשמעות לך נדושות. לידיעתך, גם בדיחות על חשפניות יכולות להיות משעממות לאללה. מה גם שזה כבר לא כל כך פוליטיקלי קורקט.