ברידג'ט, מה עשו לך? ההמשך המחריד ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס

יש כמה דברים טובים ב"ברידג'ט ג'ונס – עובדות החיים". יו גרנט, למשל. וגם כמה בדיחות, בערך שלוש. חוץ מזה, לטובת כולם, אני חושבת שהכי טוב שנעמיד פנים כאילו מעולם לא ראינו שיצא סרט המשך ל"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", הקומדיה הרומנטית מ-2001.

פעם, ממש מזמן, ברידג'ט ג'ונס הייתה גיבורת הספר "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" של הסופרת הלן פלדינג. דמותה של האישה הרווקה והשנונה שמאוד מאוד רוצה להיות רזה ונחשקת הייתה מקורית ועוקצת כסרפד, והתאקלמה מצוין במוחותיהן של צופות "סקס והעיר הגדולה" ונציגות הפמיניזם החדש שעט על המסכים בכל הכוח, מנופף בדגל שאחר כך נצטרך אנחנו, בנות הדור הבא, לגרד מעלינו במשך שנים.

על הסרט שעשו ב-2001 על פי יומנה של האישה הזאת יש לי ביקורת, אבל אי אפשר לומר עליו שהוא נוראי. הוא פשוט לקח את דמותה של האישה השנונה מהספר ושם אותה בכלוב מוזהב של קומדיה רומנטית קלאסית: אישה פוגשת גבר שלא מתאים לה (יו גרנט), בעוד גבר חייה (קולין פירת') מחכה בסבלנות, אהבה וטוב לב אינסופיים בצד, רק כדי שתוכל להיווכח לבסוף שהוא-הוא אביר חלומותיה האמיתי. זה שבדרך אל הקן הזוגי צריך לוותר על יו גרנט כבר עושה את המצב אפעס בעייתי, אבל על זה עוד אפשר להתגבר אם מעלימים עין.

אבל ב-2004, כלומר ממש עכשיו, הופכת ברידג'ט השנונה והשלומפרית למשהו אחר. משהו שנראה כי תכליתו הבלעדית היא להביא כסף למפיקיו, גם אם זה אומר לבגוד באופן בוטה בדמות. וכך, במסגרת שינוי התכלית, השתנתה גם ברידג'ט המסכנה. מרווקה בודדה היא הופכת למחצית של מערכת יחסים זוגית בת שמונה שבועות. מאישה שנונה לשק תפוחי אדמה שמציע בעיקר בדיחות סלפסטיק מצחיקות לפרקים; משלומפרית חיננית לאשה בעלת פיגור שכלי קשה ועיני עגל מטומטמות; מבן אדם פשוט אך חכם עם מבטא בריטי מזויף לאישה מזויפת עם מבטא מזויף עוד יותר. איפה ברידג'ט ג'ונס? נעלמה. במקומה איזה אחת, רנה זלוויגר עם כמה וכמה קילוגרמים עודפים, יותר מדי מייק-אפ ופחות מדי חשק לשחק.

למי שבכל זאת רוצה להציץ פנימה - כדאי לדעת שהצחוקים שהסרט קוצר ברגעיו החזקים יותר נובעים מסיטואציות בהן ברידג'ט עושה סקי, ברידג'ט נרטבת ממי שלולית, ברידג'ט לוקחת פטריות הזיה בתאילנד (שככה יהיה לי טוב) וברידג'ט נופלת על מצע חרא של חזירים. מי שזה מצחיק אותו שירוץ לקנות כרטיס. גם דמויות המשנה מהסרט הקודם, שלושת חבריה העליזים של ברידג'ט, מקבלים הפעם מעמד של אורחים רגעיים ולא מעניינים. מה שכן מעניין הוא שריצ'ארד קרטיס המחונן, מר קומדיה-רומנטית-בריטית והאיש שמאחורי "מיסטר בין", הוא אחד התסריטאים. אבל אולי הוא היה חולה אנוש בשעת הכתיבה, אחרת אין לי הסבר לפלופ הזה.

הטיזר שהסרט בונה עליו הוא "מה קורה אחרי שהזוג מתרחק לעבר השקיעה?". ובכן, על פי גרסת ברידג'ט ג'ונס 2004, בתום מספר שבועות התאהבות נעימים, מופיע יו גרנט בחייך. נשמע משתלם, לא? אבל ברידג'ט מודל 2004 כבר הבינה שמה שטוב לה הוא הצנון השני, הפחות יפה והפחות שנון – אך היותר טוב. וכך, בתום שמונה שבועות של פאפי לאב, משאת נפשה של הברידג'ט היא להינשא לאהוב ליבה. יופי טופי.

מכאן נע הסרט במעגל אידיוטי לחלוטין בין שאלת השאלות ("התנשאי לי" למי שפספס), לבין התרחשויות לא ברורות שהתסריטאים אספו מכל מיני פתקאות שבטח הסתובבו להם על הרצפה במשך כמה שנים טובות - כמו אסירות בבית כלא תאילנדי שמזמרות יחדיו שיר של מדונה, או הצעת נישואין במסדרון של לשכת עורכי דין. נו מילא. אז זהו, ככה זה בחיים. כל ההתחלות קשות וכל ההמשכים עלולים להיות גרועים. וברידג'ט ג'ונס, לוחמת חופש, איננה עמנו עוד - היא התחתנה, ולא עם יו גרנט. יהי זכרה ברוך.