פלישת חוטפי הגופות

ספרו החדש של חניף קוריישי, שהתמצב עם השנים כאחד המאסטרים הבריטים המצליחים, המפורסמים ועתירי התהילה בין יושבי האי, דורש ביקורת נוקבת. "הגוף" - נובלה אחת ושבעה סיפורים קצרים, מעורר חששות לא קלים לגבי טיבו כבר עם תחילת הקריאה, ומתגלה עם סיום קריאתו כלא יותר מספר מאכזב עד סתמי.

קוריישי החל את דרכו כמחזאי בתיאטרון האנגלי, וזכה למעמד מכובד בתחומו. לאחר מכן המשיך אל עולם הקולנוע עם התסריטים ל"מכבסה יפהפיה שלי" ו"לונדון הורגת אותי" (שאותו גם ביים, במידה לא מבוטלת של עניין), זכה לפרסים ולפירסום יצירותיו, כתש את עולם הספרות עם רומן הבכורה "בודהה מהפרברים", אליו הצטרף "האלבום השחור", קבצים לא מעטים של סיפורים קצרים, מחזות וסרטים נוספים (כגון "בני הפנאטי"), הרומן "אינטימיות" וכעת - "הגוף".

הסופר/מחזאי/תסריטאי הרב תחומי הכשרוני הזה, הרבה לעסוק בפסיפס החברתי המרוטש של בריטניה בת זמנו, בעולמם של הדפוקים, הזרוקים, והפליטים של חברת השפע המעמדית. יצירותיו דנו במקומם של יוצאי תת היבשת ההודית, בגזענות כלפיהם, בפנאטיות הדתית והכלכלית המלבות אותה, בתרבות הסמים והפנאי המערבית, בהתנגשותה עם המסורת של העולם הישן ומוסד המשפחה, בניכור ובארוטיקה הנוצרים מן המפגש הזה.

לכל אלה אין כמעט סימן וזכר בקובץ "הגוף", בו מסתמן קוריישי כיוצר שבע, מבושם מהצלחתו, אפוף אווירת כיבודים והצלחה שהקהתה את חושיו וכישוריו. ואכן, הנובלה "הגוף" עוסקת כולה במעלליו של חניף קוריישי בגרסתו הצעירה, משורגת השרירים ובעלת "פין יפהפה ועבה וביצים כבדות" (עמ' 31). האלטר אגו האולטימטיבי הזה הוא תוצר של החלפת גוף שעובר בן דמותו המתקרב לקשישות של המחבר, בסיפור המדע-בדיוני הקלוש והכתוב ברישול הזה.

בשטחיות שלא תיאמן, בסגנון דל ונטול כל ניסיון לבנות אמון מצד קוראו, קוריישי מגולל את הרפתקאותיו בגופו החדש והנחשק. מדובר בפנטזיה פתטית של סופר גדול, שמצליח בעיקר לצער את קהל מעריציו בהתחזותו - לא לצעיר נטול עכבות בעל ממון, ניסיון וראיית עולם של בן שישים - אלא לסטודנט כושל לספרות המנסה לכתוב על מיניות שלא זכה בה מעולם. "הגוף" היא יצירה מופרכת לא מבחינה רעיונית, אלא סגנונית. תוך עמודים ספורים, בעקבות לחישה במסיבה, זורק בן דמותו הפנסיונר של קוריישי (הנקרא, כה צפוי, "אדם") את כל חייו, ותוך צמד פסקאות מעתיק את מוחו לגוף הנבחר מתוך שלל גופות התלויות במקפיא של האנגר תעשייתי.

"היה עוד משהו. לראשונה מזה שנים מילאו חושניות וכמיהה עזה את גופי...בין שהיה זה בעליו הקודמים של בשר זה ובין שהעלומים עצמם, עונג כבש וחנק אותי" (עמ' 54). כך מבקש קוריישי להתחיל את מסעו האירוטי בעולם, לאחר שלל הגיגים מייגעים. הרמיזות על נוכחות קודמת בתוך הגוף, והאפשרות לחקור את התחום האפלולי והמרתק הזה של רוח רפאים במעטפת, נזנחת בנקודה זאת. "תענוגות היו מחוז חפצי. עד מהרה קרעתי את פריז. אחר כך נסעתי לאמסטרדם, ברלין, וינה. עברתי בכנסיות איטליה ובמוזיאונים שלה, והם עברו בי." (עמ' 57), מסכם קוריישי את תפיסת עולמו החדשה והשטחית. אל אף הצהרתו הגורפת והצערתו שנועדה להתחקות אחר המיניות הגופנית האנושית, העניין מתמצה מהר מאד ביכולתו הרדודה של קוריישי לספק פה ושם תיאורי מין בלתי מספקים בעליל. מכאן ואילך, בהבינו את חולשתו הברורה כל כך, נסחף קוריישי אל עלילת מתח חיצונית נטולת כל מתח פנימי, בה מנסה מיליארדר אלים לקחת מאדם את גופו החדש והמשופר לטובת אחיו הגוסס. הסוף, כמובן, יותר קלוש מתלוש, ומותיר אותנו עם ההבנה שימיו הגדולים של קוריישי רחוקים שנות אור מיצירתו הנוכחית.

שבעת הסיפורים הקצרים הנוספים בקובץ, משמשים בעיקר לריפוד המרחק בין הכריכה הקדמית לאחורית, ואף שיש ביניהם מעניינים יותר ("שלום, אמא") ונוגעים ללב ("האב האמיתי"), רובם נטולי נוכחות של ממש ("זכור את הרגע הזה זכור אותנו", "פנים אל פנים מולכם","ישר"). השניים העוסקים באיזה שהוא אופן בהוויה המשפחתית ההודית-אנגלית ("המולה בעץ" ו"נגוע"), הם סיפורים קטנים ואקראיים, שארעיותם המבנית והרגשית מתמוססת במהירות עם סיומם, מותירה זיכרון של שעות קריאה מרתקות, מנוצלות היטב, של ספרים אחרים.

"הגוף", חניף קוריישי, הוצאת זמורה ביתן