עד שנפגש בגיהינום

הרבה אנשים שקוראים את הטור הזה נמצאים עם אוזן אחת צמודה לטלפון וממתינים לפקידה של חברת בזק בשירות 199. הם מונים כמה אלפים והם יושבים ומנסים לחיות את חייהם כרגיל, למרות הנכות הזמנית שנכפתה עליהם. סך הכל הם מחוברים בזמן שנע בין 45 דקות לשלוש שעות וחצי לפני שעונים להם, או שלחילופין הם מקבלים אוטם שריר הלב ומפונים לבית חולים.

האנשים האלה לומדים לחיות בלי אוזן וכתף אחת. הם צריכים לאכול, לשתות משהו, לקרוא ואפילו להתקלח בציפייה לקבל את השירות הנפלא של חברת המונופול בזק. בדרך הם זוכים להרחיב את הרפרטואר המוזיקלי שלהם ונהנים משני שירים של אותו מלחין נפלא, שכל אחד מהם היה שמח לקבל את ההזדמנות לדרוס אותו: "מבזק עד שניפגש טורווו.." ו-"20 שנה לבזק, חברת בזק תורמת למעון לנשים ערביות מוכות במגזר הערבי, טוררוו".

רק אתמול ישבתי בהריסות ביתי. מסביבי ארגזים של חברת תפוזים שכתוב עליהם: "תחתונים טלי", "ספרי ילדים שנוגה אוהבת", כשבטלפון הפקידה ניסתה להסביר לי מדוע לא אקבל שירות לעולם וזאת לא אשמתה, ושני פועלים מעולפים שאלו אותי איפה לשים את "ויברטורים וקלטות פורנו חדר הורים". כל מה שרצינו זה לעבור דירה. לא חשבנו שהטראומה שלנו תהיה זהה לזאת של מתנחלים שנעקרים מביתם בידי כוחות מג"ב. היום אני מבין מדוע הפיצוי שהמדינה מציעה לאנשי גוש קטיף כל כך גבוה. זה לא על החממות, זה על האריזות.

כשבועיים לפני המעבר הכנו רשימה של מקומות שיש להתקשר אליהם ולהודיע על השינוי. לצערנו הרב הסתבר שחצי מהמקומות הללו מנוהלים על ידי חברת בזק. חברת בזק מאמינה, כפי שתראו אם תנסו להתקשר אליה, שהשירות צריך להיות אדיב ושלטלפנית חייב להיות שם של כוסית. "נעמה על הקו, שלום". "מדברת מורן, במה אני יכולה לעזור לך?", "שלום שמי דנה ואני כוסית 90-60-90, אני יכולה לדבר גסויות, אבל אני לא מסוגלת לקבל הזמנה בלי לבקש ממך תעודת זהות, שם, את שמה של אשתך, ושמם של שני אנשים שונים שהיית שמח שהיו מבקרים אותך בבית חולים אם היית עובר תאונת דרכים. למה? סתם סקרנות". ההזמנה תבוצע תוך יום יומיים, ומדובר ביום יומיים של בזק, מה שאומר חודש בשפת בני האדם הרגילים, שזה שבוע וחצי בשפת הכבלים, שלושה שבועות בשפה של קציני צה"ל ו-18 שנה אם מדובר בלבנון ובהבטחות של מנחם בגין.

יום ההעברה מגיע. אני ושלושה פועלים מכפר קאסם אורזים את כל החפצים שלנו. כשאתה מפנה את הבית מחפצים מתגלה האמת המרה. הלכלוך הנסתר הולך ופורץ ומביא אל פני האור את הזוהמה שהסתתרה בין המרצפות של חייך. מבוהלים נחשפים להם ג'וקים שמרגישים כאילו נערכות אצלם בבית פעולות חישוף פרדסים בבית חנון.

כפי שהבטיח לי האחראי על העברה לקח להם שלוש שעות לארוז ולהעביר את כל הדברים למשאית. שלוש שעות בזמן של המעביר הן כמובן 14 שעות בזמן שלנו בני האדם הרגילים ושלוש שניות וחצי בסרגל הזמן של בזק. לקראת לילה אנחנו מגיעים לדירה החדשה ואני מרגיש כל כך מזוהם שכשאחד הג'וקים האחרונים נמלט ורץ לי על הגב, הוא בעצם מנקה אותי מלכלוך וזיעה.

אחד הפועלים רוצה להשתין בדירה החדשה. הוא שואל אותך איפה השירותים, ואתה גאה מצביע על החדר הקטן ואומר כאן. הנה כאן, השירותים החדשים שלנו. ואז הוא שואל אותך איפה האור. ופה אתה כבר נתקע. בדירה יש 35 אלף מתגים ואתה תופס פוזיציה של בן אדם בסרט הוליוודי שמנסה להנחית בפעם הראשונה מטוס בואינג ומקבל הוראות בקשר. אתה מדליק את האור בחצר, בעליית הגג, בחדר השינה של ההורים, בחדר שבו ריכזת את כל ארגזי "חדר עבודה, מחסן, ודברים שרשף לא הסכים לזרוק כמו מגהץ מקולקל שהיה פעם מגהץ כוננות למקרה שמגהץ האדים יתקלקל". בסוף היום, אחרי שתעבור בכל הבית, אתה תגלה שיש לפחות שלושה מתגים בבית שאין לך מושג את מה הם מדליקים. אחד מהם יוצר נפילת מתח מוזרה ומשמיע רעש כאילו הפעלת כרגע מתקן להתפלת מים לעיר בינונית בקולרדו.

כשהפועלים מעלים את הארונות והמיטות למעלה מתברר שהחבר'ה ידעו אולי לפרק אבל להרכיב מחדש הם מתקשים. תמיד תמיד, כשעוברים דירה צריך להסתגל לעובדה שרהיטים בבית משתנים. השינוי הוא אף פעם לא בולט. פה דלת של ארון עברה מקומה אחת של הארון לקומה השנייה, שם שני מדפים החליפו מקום והשולחן פתאום התקצר בכמה ס"מ. וזה לא משנה מה הם הרכיבו, בסיום העבודה הם מגישים לך חמישה שישה ברגים ואומרים לך: "את זה לא צריך. היה פה עודף ברגים, אבל אל תדאג זה עכשיו יותר יציב ויותר טוב".

למחרת מגיע הטכנאי הראשון של חברת בזק ומסתבר שהם יכולים לחבר לנו קו טלפון אחד אבל את השני שביקשנו הם לא מוצאים. למרות שנתנו להם התראה של שלושה שבועות הם מגלים שחסרה להם תשתית באיזור המוכה והעני של צפון כפר סבא. הטכנאי אובד עיצות. הוא לוקח קופסה מצפצפת ומחבר אותה לכל חור שהוא רואה בבית בתקווה נסתרת שאולי שם יצוץ לו הקו הנעלם. לתדהמתנו הוא מוצא קו נל"ן באחד החורים בגוף של אחותי. אני מזכיר לה שהיא היתה פקידת לשכה מתירנית ושהיא והבוס שלה אלוף פיקוד לשעבר היו עושים ביחד דברים עם אביזרים שונים. זה כנראה מסביר את הבעיה. הטכנאי מסתלק ומבטיח לחזור.

אני מתקשר ל-199 ומדבר עם חן. היא נותנת לי שעה מוזיקלית נוספת של המתנה על הקו ואני שומע שוב את השיר עשרים שנה לבזק והפעם אנחנו תורמים לילדים אוטיסטים עם איבר מין קטן בחדרה. ואז אני מקבל את נעמה. היא פחות נחמדה מחן ואפילו אומרת לי את המשפט: "אז תנתק את הקו, אנחנו לא חייבים לחזור אליך מייד, יש לנו לפי התקנון אפשרות לחזור אליך בחודש וחצי הקרובים". אני מתעצבן, ומבטיח שאכתוב עליה משהו איום בעיתון כמו: נעמה בוגדת בחבר שלה וסובלת מהרפס. היא לא מאמינה שאני אעשה דבר כזה, ואני יודע שהיא צודקת. במקום זה אני מחליט לכתוב: "נעמה תומכת בחמאס והיא וטלי פחימה שוכבות עם ראשי התנזים ביחד". האיום שלי עושה את פעולתו. וכתגובה טבעית היא מעבירה אותי לחמישים ושש דקות של מענה קולי שבו מבטיחים לי "עם בזק עד שניפגש". אני מתחיל לחשוב מה יקרה קודם, יחלפו עוד 20 שנה או שלפני כן נצליח להיפגש?

אם הייתי צריך לבחור המצאה אחת נוראית שהמציאו בני האדם הייתי בוחר כנראה במקלחות גז. אם אני צריך לבחור את ההמצאה השניה אני הולך על המענה הקולי. לכאורה זה בא לחסוך לך זמן. אבל למען האמת בימים שמישהו היה עונה ואומר: "הלו? מי זה? את מי אתה צריך?" זה היה הרבה יותר מהיר מ"לערבית הקש אחת, לשירות לקוחות שרוצים לקבל פקס חוזר, הקש שתים (למה שמישהו יתקשר בשביל שישלחו לו פקס?), לשמיעה של מבצעים על קו ADSL שלא תצליח להעביר לדירה החדשה לעולם הקש שלוש", כשבעצם כל מה שכולנו רוצים זה לשמוע את חן או נעמה או דנה אומרות לנו: "אתה צודק, אנחנו חרא של חברה, אני אבקש מהטכנאי שיחזור אליך והפעם ימצא את החור הנכון עם הקו שלך".

אני מתקשר לכבלים ומחליט להזמין קו מהמתחרים. עונה לי מיכל, ומודיעה לי שהם ישמחו לשרת אותי, אם אני אוכל להמתין כמה שניות במענה הקולי, היא תחזור אלי.