כותרת: ארוך ומייגע

אזהרה: הביקורת הבאה מפורטת לעייפה, מעט בהשראת מושא הביקורת, המגזין החדש "כותרת". למי שאין כוח, מחכה בסוף פסקת סיכום ממצה.

קראתי את "כותרת" כפי שהייתי קוראת לו הייתי בתור לרופא. בצורה לא מחייבת, אבל כמי שמשועממת מאוד, וקל לעניין אותה (ומצד שני, בהחלט כעיתונאית בתור לרופא). יש לציין שתמונתו של עמי אילון על השער, והעיצוב בכלל, לא היו מפתים במיוחד, אבל נניח לרגע שאצל הרופא הדמיוני לא היה "לאשה", וגם לא מוסף "הארץ". התחלתי לעלעל.

נעצרת לראשונה במדור "אלמנך". לא ברור. אוסף נתונים תמוהים מגובבים יחדיו. ממשיכה. בלה בלה בלה אהוד ברק, בלה בלה בלה, שרה נתניהו. עשוי להיות מעניין, אבל מה זה? אין "ליד" (lead, הציטוטים מתוך הכתבה, בדרך כלל הכי מעניינים, שמופיעים פזורים בפונט גדול, ושרבים מאתנו מסתפקים בקריאתם בלבד). לא נורא, אני בתור לרופא, ובכל זאת זו שרה, וגם רביב דרוקר. מנסה, אך נשברת באמצע.

תחת המדור "רשמים" (ב"כותרת" מקפידים לתייג את הסחורה, שיהיה ברור לאיזה טקסט את ניגשת, כאילו אין בעיתונות סימנים מוסכמים שמאפשרים להבדיל בין ידיעה, כתבה, דיווח, דעה, טור אישי וכך הלאה, סימנים כמו עיצוב, ענייניות הכותרת, שם הכותב ועוד). "אמריקה תהרוג אותנו". נשמע שעמום תחת, אבל הכותב הוא עמנואל הלפרין, והלפרין הוא קדוש. אז יאללה: הפתיחה כבר סוחפת (אנקדוטה צרפתית משעשעת, שגורמת למעריצי הלפרין לחייך בחיבה על פרנקופיליותו). ההמשך מצחיק, רהוט, שנון ואינטליגנטי. אני מרגישה אשמה על שאני מעזה בכלל לכתוב ביקורת, ולו גם טובה, על הלפרין, קטונתי, ובמידות רבות. נקודה ראשונה לזכות "כותרת".

הלאה. תחת הקטגוריה "דו"ח ישראלי", כותב נדב לפיד על עיתונות הפועלים הזרים, ושוב אין "ליד". אי אפשר לטעום מהכתבה ואז להחליט. נאלץ לקרוא מההתחלה. הכתבה לא מדהימה אך מעניינת. מה שכן, הקשר בינה לבין כותרת המשנה מקרי למדי: "דווקא מול גל הגירושים של משטרת ההגירה משגשגת העיתונות של הפועלים הזרים בישראל" כתוב שם, אך בפועל מדובר בסיפורם של כמה פועלים זרים שעובדים כעיתונאים, ולא בסיפור העיתונות עצמה או שגשוגה. זה בסדר, הסיפור שלהם מעניין, זה רק לא מה שהובטח, שהיה יכול להיות אפילו יותר מעניין. הלאה.

כותרות, "בן לאדן עוקב בדריכות", שיהיה, משהו על סוריה ולבנון, זה נראה כמו מגזין אבל מרגיש כמו חדשות. "הכתבה המרכזית" שמכריזה על עצמה ככזו (בחיים לא היינו עולים על זה מהעובדה שהיא פרושה על 10 עמודים) היא על מאבקם של משפטנים (לא ברור מהמשנה בדיוק איזה מאבק) בעקבות האינפלציה במספר עורכי הדין ו"האיום לדרדר את המקצוע לתהומות חדשים". לדרדר? תהומות? שיקראו את הכתבה של לפיד על המיקרוביולוג שנאלץ לעבוד בבניין, זה תהומות.

פה, תודה לאל, יש "לידים", והכותב הוא עפרי אילני החרוץ, שהוכיח עצמו ב"העיר". האם קראתי את הכתבה? איפה. אתם הייתם קוראים כתבה שהליד שלה הוא "שלמה כהן, יו"ר לשכת עורכי הדין: 'המצב בהחלט קשה. בישראל יש שיעור גבוה מאוד של עורכי דין ביחס לאוכלוסייה. עם זאת, במדינה חופשית כל אדם זכאי לכל השכלה שהוא בוחר בה. בסופו של דבר, חברה מתקדמת מסוגה של ישראל זקוקה להרבה ייעוץ משפטי'"? בעיתונות קוראים לזה "מוות". הקורא נרדם בטרם הגיע לסוף המשפט. וזה על עשרה עמודים. דווקא פה, בניגוד לכתבת עיתונות הפועלים הזרים, עדיף היה אולי לספר סיפורים אישיים (כמו על קבוצת עורכי דין מת"א שחבריה החלו לעבוד בשיפוץ), מלתת סקירה ארוכה ומשמימה רצופת ציטוטים, שמזכירים למה עורכי דין אף פעם לא מסעירים את הדמיון כמו, נאמר, נגני באס.

הגענו לראיון השער, עם עמי אילון, מאת דן שילון, שהאגו שלו כנראה כה גדול עד שאינו משאיר מקום לקרדיט לצלמת המצוינת, רויטל פוסטצי, ששמה נדחק לשולי הדף, שלא כנהוג במגזינים. נכון, ראוי כשיוצרים מגזין חדש לבחון מוסכמות ואולי לערער עליהן, אבל במקרה הזה הוויז'ואל (הצילום) הוא-הוא שתופס את העין, ולכן מגיע לצלמת קרדיט בולט יותר. הראיון, כמה לא מפתיע בהתחשב במי שמנהל אותו, מייגע, חוזר על עצמו, מכתיב למרואיין מה הוא חושב, עוד רגע, כמו קריקטורת דמותו ב"העולם הערב", יצווה שילון על אילון לנגן בחליל, למרות שאינו מוזיקאי. במקרה הזה, סוף הראיון ורק סופו, כמה שאלות אישיות יותר, הוא החלק היחיד המעניין, ובכל מקרה, ודאי שאינו משמעותי.

הלאה. כתבת האסירים הישראלים הנמלטים. לו הייתי עורכת העיתון ודאי הייתי גאה בה. הצבעה על תופעה, הבאת נתונים, כמה ראיונות. כקוראת זה מעט מדכא ובעיקר מפחיד. אני לא אוהבת שמפחידים אותי. זה מקומם אותי. בהקשר זה אני נאלצת להסכים עם מייקל מור.

בעמ' 76-77 מגיעה סוף סוף הפתעה נעימה. מה זה נעימה? נווה מדבר. הכתבה על / ראיון עם (שבכותרת מיהרו וקראו לו "פרופיל"), שרי גוטמן, שהיתה העורכת הראשית של הוצאת "כנרת-זמורה-ביתן-דביר" וכעת הקימה הוצאה משלה ("אחוזת בית"), היא מרתקת. כתובה נפלא, בחן, באיזון בין עיקר לטפל, בין תיאורים למידע. אין ספק, ירון פרוסט (שערך את עיתון הסטודנטים "תזה" והיה כתב מגזין במקומון "תל אביב") הוא כוכב, ומהסוג הברוך שנשאר מאחורי הקלעים. בדפדוף לאחור אני מבחינה שגם כתבת האסירים היא שלו. האיש יודע את העבודה.

הלאה – ביקורות. הביקורת של נדב לפיד מוכיחה שהוא מבקר יותר טוב מאשר הוא כתב (פסקת הפתיחה על ג'ים ג'רמוש מבדרת ושנונה, וגם ההמשך אינטליגנטי ונעים). הביקורת של עפרי אילני על ספרו של שמעון אדף מוכיחה ההפך, אילני כותב טוב ומבקר משעמם, קצת זקן. הביקורת של כפיר לוצאטו על ספרו של פלאצ'י מציגה כותב מדויק, ענייני וחיוני. אורי משגב הוא אורי משגב. מי שאהב יאהב, ומי שלא, לא. הביקורת של מיכאל קרפין על אסף הראל היא מודל לעיתונאים צעירים יותר. בהיר, מלא ידע, מנומק ולא מקושט לעייפה. אחד מרגעי העונג בקריאת "כותרת".

המגזין מסתיים בקול ענות חלושה: דברים לעשות בסופ"ש, סיפור קצר (אבל הגענו לעמוד 94-95 עם הלשון בחוץ. עמודים אלה מיועדים למי שמתחילים לקרוא מהסוף). ומדור בשם מנהרת הזמן של אמנון ז'קונט, שהייתי רוצה לקרוא, אלא שה"רופא" בדיוק קרא לי.

סביר שלא אעשה מנוי ל"כותרת", ולא אטרח במיוחד לקנות אותו, אלא אם סיפור השער יראה מבטיח במיוחד (ואם יפר הבטחתו כמו הפעם, ודאי לא אקנה שנית). איני משוכנעת שיש מקום למגזין מסוגו, שדומה במידה רבה למוספי סוף השבוע של העיתונים הגדולים, רק עם תמהיל הרבה פחות מגוון. העיתון כבד, תובעני, ולא מספק בתמורה פנינים איכותיות נדירות כפי שמוסף "הארץ" עושה לעתים כה קרובות (החל מכתבותיה החדשות הסמי-אישיות של נרי לבנה, דרך סקירות העיתונים של אמיר בן דוד, ה"גלויות" מחו"ל, הביקור המשפחתי של הצמד אברהמי ועוד).

"כותרת" הוא מגזין כבד, מייגע ולא מגובש. נקודות אור: עמנואל הלפרין, מיכאל קרפין וירון פרוסט. נקודות חובה: דן שילון (העורך האחראי). נקודות לאופטימיות: אוריה שביט (העורך), שדווקא עשה למוסף סופשבוע של "מעריב" דברים טובים לפני שנאלץ לעזוב. נקודות למחשבה: למעט הילה טוב, אף לא כותבת אחת!