זהירות בדרכים

התאבדותו של המהנדס יצחק הרשקוביץ, בעקבות התחקיר שנערך על אודות פעילותו במע"צ במסגרת "אולפן שישי", היא אירוע יוצא דופן מבחינת המימד הטרגי שבה. אבל ההתאבדות מזדקרת גם לאור היותה סיפור נוכרי לאווירה הציבורית בישראל הנוכחית. מעבר להלם הטבעי, זו אחת הסיבות המרכזיות לארס שמיהרו לשפוך השרים מאיר שטרית וסילבן שלום, כמו גם חבר הכנסת אהוד יתום, כלפי ערוץ 2 והתקשורת בכללותה. דומה שמזעזע אותם שמישהו בישראל בכלל לוקח אחריות.

כלל בסיסי קובע שתחקירים טובים אמורים להוות תשתית מוצקה לכל שלוחה עיתונאית. במיטבה, העיתונות אמורה לתפקד כרשות הרביעית ולהצביע על עוולות שלא הגיעו לבית המשפט. זה תפקידה. בלי תחקירים, העיתונות היא שדה מעניין, אולם נטול חשיבות דמוקרטית.

בישראל כמו בישראל, התחקירים הפכו לסרח עודף, בן חורג, בונוס מתווסף ותו לא. הסיבה היא שתחקיר טוב מצריך מאמץ שמתעלה על כל כתבה רגילה. כל מי שנכח פעם בהקמת מערכת חדשות יודע שהדרישה הראשונה של העורכים היא ל"תחקירן טוב". אף שסיפורי שחיתות מסתובבים ברחבי הארץ בכמויות בהם ישראלים מדברים בסלולרי, השגת תחקירן ותחקירים ראויים הם משימה כמעט בלתי אפשרית. הסיבה נעוצה בכך שמאז שהעיתונות מתפקדת בעיקר כמקפצה אידיאלית לתוכנית אישית בטלוויזיה קשה למצוא עיתונאי שמוכן להשקיע מאמץ בעבודה סיזיפית מאחורי הקלעים. אף אחד לא פראייר. אחרי הכל, עבודה על תחקיר עשויה להימשך זמן רב, בתום איסוף החומר ייתכן מאוד שהסיפור יתגלה כבלתי ראוי ולכן לא יפורסם, והנורא מכל: בזמן שהתחקירן השקיע בליקוט חומר מייבש, עיתונאי שנון כבר יספיק לחצוב מסלול לקריירה נוצצת.

סיבה נוספת לפגיעה האנושה שספג דסק התחקירים היא תרבותית. מאז שנות השמונים, מסיבות חברתיות-תרבותיות עמוקות שלא זה המקום לפרט, ישראל הפכה למדינה בה חשד לשחיתות הוא בסך הכל פרט עסיסי ברזומה, אפילו משהו שמעיד על כך שאתה איש חשוב ומשפיע. הבושה הושלכה לאשפה, כל עוד אתה לא בכלא אתה לא אשם, מי שלא חטא בטח גם לא צנח במיתלה.

איש ציבור שנאשם בשחיתות – דרעי, אהוד ברק או עומרי שרון כמשל שמייצג את שלל הקשת הפוליטית – יודע שככל שהחשדות כלפיו יתעצמו, כך גם ירוויח אוהדים רבים שיזדהו עם ה"קורבן" כנגד רדיפת התקשורת או בתי המשפט האליטיסטיים. העובדה שמרבית המושחתים בישראל אינם טורחים, או נאלצים, להתפטר חיבלה קשות בערך התחקירים. סילחו לי על הניסוח הז'וז'ו אבוטבולי - אבל במצב העניינים הזה מה הטעם בתחקיר אם אין בו ח'יר?

שתי תוכניות שמטרתן לחשוף עוולות, "בולדוג" ו"בולדוזר", מוקרנות כיום במרכז לוח השידורים, אולם הן יותר מעידות על עומס השחיתויות מאשר על תחילת הדרך לחיסולן. עד יום שבת התרגלנו שהעידן בו ראש ממשלה מתפטר מתפקידו עקב גילוי חשבון דולרים זניח יחסית של אישתו, כפי שעשה יצחק רבין ב-76', הסתיים ולא ישוב עוד.

ואז הגיע יצחק הרשקוביץ. אף שההתאבדות שלו טרגית, ומבלי להיכנס כרגע לפרטי התחקיר – הרשקוביץ נקט צעד אמיץ של אדם בעל מקדם בושה ומוסר גבוה. הוא כמובן בחר בתגובה קיצונית ומיותרת, בכל מקרה המוות שלו פרטי וייתכן שמורכב מסיבות נוספות ואולי הוא אפילו חף מפשע, אבל אם יורשה לי להתערב לרגע בהספדים אי אפשר לא להעריך את המורשת הקטנה והחשובה שהותיר: המשמעות שהשיב בישראל 2004 לערך של ניקיון הכפיים, למראית העין הציבורית.

קשה לתפקד כסניגור של ערוץ 2 . התגובה של הערוץ, לפיה כל ממצאי התחקיר "עברו מבדקים חמורים" ראויה לבדיקה וייתכן שיש משהו בטענותיהם של חבריו ומשפחתו של הרשקוביץ. אבל דבר אחד ברור: גם אם העיתונות, ובייחוד ערוץ 2 , מוכרחים ללמוד להקפיד על קלה כחמורה כשהם מפנים אצבע משולשת ומאשימה כלפי איש ציבור, העובדה שערוץ 2 בחר להיטפל לתחקיר אשר נחשב כה לא סקסי – תחקיר שבמרכזו עומד פקיד מדינה אנונימי והוא נסוב על נושא כמו בטיחות בדרכים – היא גישה ראויה.

התגובות של חבר הכנסת אהוד יתום ("יש להציב מגבלות על היד המושכת בתקשורת") או של השר שטרית ("יש פה לקח שהמדיה צריכה ללמוד") הופכת את היגון הטבעי על מותו של הרשקוביץ לתכסיס: כי אם יש לקח הוא אמור להיות מופנה כלפי הפוליטיקאים. אם יש צורך להציב מגבלות הן אמורות לחול על היהירות של אנשי הציבור. אם יש משהו להפנים פה, זה שהמקרה של הרשקוביץ כה מזעזע כי כבר התרגלנו שלאף אחד לא איכפת ממה שאומרים עליו כל עוד הוא עדיין אוחז בג'וב הנכון.

מכיוון שבהכירנו את הנפשות הפועלות בציבוריות הישראלית אין ספק שחלקם עוד יואשמו בשחיתות, אינני ממליץ לאיש להתאבד, בכל אופן. אבל הניסיון הזריז של פוליטיקאים מסויימים להטיל אשמה גורפת על ערוץ 2 והתקשורת בכללותה מעיד על כך שביחס ללקיחת אחריות על כישלונות, המקרה הטרגי של הרשקוביץ ישאר יוצא דופן.