בייגל נאשוויל

דמיין לעצמך איך זה היה להעביר את החיים בתוך מכונית. אם היית מביט החוצה היה מופיע השלט "נאשוויל", אם היית מסתכל קדימה, היית רואה את אבא שלך צועק משהו על ג'יזס, בזמן שהוא משפריץ ברנדי זול לכל כיוון. אתה, ושני האחים הקטנים שלך, הייתם חורשים במשך שנים את דרום ארצות-הברית עם מטיף שיכור מאחורי ההגה, ושומעים רוק אמריקאי מהסבנטיז מתחנות הרדיו האזוריות. מה היה יוצא ממך? רוב הסיכויים, שלא היית יודע מה ההבדל בין אגזוז לסיגריה.

קינגס אוף לאון ידעו בדיוק מה לעשות עם הטרגדיה הזאת. הם גידלו זקן, למדו לנגן, הוסיפו בן דוד שנראה כמו בק, לקחו את כל מה שאהבו מהרדיו הדרומי האמריקאי (בעיקר לינרד סקינרד), והוסיפו לזה את האנרגיה המתפרצת של מי שישב במשך כל הנעורים שלו באוטו. התוצאה הייתה מזהירה. 800 אלף עותקים מאלבום הבכורה שלהם נמכרו בבריטניה בלבד. חצי מאלו שקנו תקליטים של הסטרוקס מתו עליהם, החצי השני לא ידע אם לצחוק או לבכות.

קצת יותר משנה אחרי שיצא "Youth & Young Manhood", והקינגס חוזרים באלבום חדש, שני במספר. אתם יכולים לשכוח ממשברים, אלבומי קונספט מוזרים ותירוצים לא משכנעים. האלבום השני שלהם הוא פשוט וטוב. ללא זקן, עם טווח השפעות רחב יותר, ועם בגרות של מי שעברו מהספסל האחורי של הסטיישן למטוס סילון שנע מסביב לעולם, שום דבר בנוגע אליהם כבר לא משנה. הם שרים יודל? בפעם הראשונה זה נשמע מוזר, אבל בפעם הרביעית כבר תקוו שג'ק ווייט יגדל קוקיות עד האלבום הבא. קיילב, הסולן, שר מוזר? שלוש שמיעות נוספות של האלבום ותרצו שיעבור חוק הקובע שכל מוזיקאי חייו להעביר לפחות ארבע שנים מחייו בתוך מכונית. כשרפי גינת על קטמין מאחורי ההגה.

לא קל לקלוט את זה בהתחלה. אפשר לאהוב כבר משמיעה ראשונה את "Slow Night, So Long", ו-" Taper Jean Girl" המעט סטרוקסים, וגם את "Soft". השאר יחלחלו רק בהמשך. תעזבו את הציניות, תשכחו מכלבים שמתים במכוניות חמות, תפרגנו לעצמכם תספורת מוזרה ותקנו כרטיס. זו הולכת להיות נסיעה מהנה במיוחד.

קינגס אוף ליאון, " Aha Shake Heartbreak" (הד ארצי)

הייתם רוצים שג'ייסון לייטל יהיה החבר הכי סודי שלכם? שמיסטר גרנדדי יכין לכם אוסף עם השירים הפחות מוכרים של הלהקות שאתם אוהבים או של אלו שהייתם מעונינים להכיר, ואפילו יצ'פר אתכם בקטע נדיר של גרנדדי? אם יש לכם סולסיק ואתם שולטים היטב במפת האינדי העולמית, התשובה היא לא. אם הייתם מעונינים באוסף שיעביר לכם בכיף שעה של נהיגה ואין לכם חבר שיכול או מעוניין לספק לכם את השירות הזה, לייטל יהיה מדריך נאמן. שלא כמו מוזיקאים אחרים, שמגלים פתאום שהם בעצם אוהבים לשמוע הכל, מאוטקרה ועד הסנסציה הטורקית טראקן, לייטל נשאר, פחות או יותר, בגזרת גרנדדי. הוא פותח עם "We Live Again" הנפלא של בק, וממשיך עם קו אינדי רך ומלודי במיוחד מאת ארלימרט, סנואו פטרול ובאולה. בהמשך מצטרפים גם גולדנבוי, האנדסום פאמילי (הגרסה הגרגוריאנית של משפחת וילסון), פייבמנט, בלונד רדהד, וג'יאנט סאנד.

בסך הכל, מלבד כמה שירי קאנטרי מיותרים לקראת הסוף, וקטע חצי ראוי של גרנדדי, זה מרגיש קוהרנטי ומוצלח למדי. עד שיבוא נואל גאלגר ויערוך את אוסף הביטלס האולטימטיבי, קשה לחשוב על אוסף מוצלח יותר מהעת האחרונה, של שירים שערך מוזיקאי כלשהו (אבל מיקסטייפ לא רשמי של סופר פרי אנימלז בשם "Phantom Hour", מסתובב ברשת ועושה לזה של גרנדדי בית ספר).

גרנדדי, "Below The Radio" (יבוא, Ultra)

לא צריך להתאמץ יותר מדי כדי להתאהב באלבום הבכורה של האסקי רסקיו, הפרויקט של מרקו נייברג הפינלנדי. הוא מלודי ונעים, נוגע בבלוטות העצב, ולוקח אותך לעולם של מזחלות וכלבי ים שמגלגלים פטריות באיגלו.

עם זמרת בעלת קול מלטף, אלקטרוניקה אוורירית, כלים אקוסטיים מלטפים, נגיעות של שמש טקסנית צוננת, רסיסים מאודים של אל.אס.די וכלי מיתר מעצימים, ובעיקר חיבה גדולה לפסקולים. הוא אלבום צ'יל-אאוט לאנשים שלא אהבים את המילה הזו (ומזכיר את הבכורה של פארסלי סאונד). בעזרת חוש נפלא למלודיות קליטות, הרבה טוב טעם ודמיון מפותח, האסקי רסקיו יכול להיות האלבום שיעזור לכם להעביר את החורף הזה בשלום.

האסקי רסקיו, "Country Falls" (יבוא, Catskills)