צבא הווגינה לישראל

בחדר אנונימי וחסר ייחוד במלון שולף בחור צעיר צמד אזיקים כסופים בעליצות כמעט לא ברורה, מחכה לרגע בו יוכל להפגין את כישוריו אל מול שתי הבנות שמסתובבות בחלל. בסוף הוא עוד ימצא את עצמו קשור לספה, נשאל שאלות ומגיב, בזמן שיכנס לחדר בחור מגודל שיער ועב כרס. הבחור המגודל ישלוף צעצועי מין (שתכליתם היא עינוי בנות שהוא מכיר דרך האינטרנט) מתיק כלי רחצה אפור שמסומן בצ' הצה"לית.

עם הדרינקים מתחלפים הגברים, ולחדר נכנס בחור נוסף. הוא מתחיל להתפשט מיד ליד הדלת, כמעט לפי הזמנה, נשאר עירום לגמרי, חושף זקפה מרשימה. הוא מרוצה מעצמו. עוד מעט הוא ימצא את עצמו מתוודה על רצונו לשחק בסרט פורנו. בשיחה (לבושה) עם בחור אחר הוא יתוודה על מעלליו בצה"ל - על גניבת כסף מבית שחדר אליו עם חיילים נוספים, בחיוך. לא מדובר בביקור באחד ממכוני הבריאות שמפארים את ארצנו, אלא לפריים החודרני של מעין אמיר ורותי סלע.

אמיר, יחצ"נית אירועי אמנות בכלל וה"ווידאו זון 2" בפרט, וסלע, אמנית, קולנוענית ועורכת ה"וידאו זון 2", סיימו בימים אלה לעבוד על הסרט השני שלהן, "מעבר לאשמה 2". מדובר בחלק שני של פרויקט שהחלו במהלך לימודיהן המשותפים לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. הפעם הן צ'וטטו באתרי היכרויות וקבעו עם גברים ששיתפו איתן פעולה בחדר במלון, ותיעדו את ההתרחשויות.

הסרט הראשון, "מעבר לאשמה ולכפרה", צולם בשירותים של פיק אפ ברים שונים ברחבי העיר. שם הן הכניסו זוגות סטרייטים יותר ופחות לעדשת המצלמה שלהן. השם עצמו מרמז על התהליך שהן עברו יחד עם המשתתפים בסרט. המפגשים האקראיים תפסו גוון וצורה של שיחות אישיות עם טאצ'ים קינקיים מתבקשים של עירום ומיניות. באקראיות של המפגשים, בדרך שבה אמיר וסלע פונות למצולמים, נראה שהן מנסות לנקות אותם ואת עצמן מכל העכבות האפשריות בכדי להגיע לבסיס אותו חיפשו. כך מתגלה שבמפגשים האינטימיים ביותר, בסיטואציות הפיזיות ביותר, גם כשהן לא מהססות להוריד חולצה לטובת התרגיל, הנושא שעולה שוב ושוב כנקודה מכוננת הוא הצבא והפוליטיקה.

הבנות החליטו להמשיך ולבדוק את הנושא, מתוך הבנה שהנושאים הללו חודרים גם אל המקום האינטימי ביותר, משנים אותו ומשחקים בו. בכדי לא ליצור עמדה של עליונות, הן החליטו לנסות למצוא חלל ציבורי נוסף וליצור בו התרחשות. הן ניסו להכניס את עצמן לסיטואציה, לקחת חלק בהתרחשויות ולא ליצור היררכיה בינן לבין מושאי הצילום. לכן, בשני הסרטים, המצלמה הופקרה גם בידי המצולמים הסמי-תמימים. המפגשים עצמם אקראיים ואין להם המשכיות. בסרט השני הצופים מגלים רק את כינויי האינטרנט של הגברים. לכל אורך הסרט הם נותרים תדמית אותה בחרו להציג - גם כשהם מדברים על נשים, צבא, או כל דבר אחר.

החללים שאמיר וסלע יוצרות בהם לא שייכים לאף אחד. לטענתן, הן גם לא מנסות לנכס לעצמן כלום. גם לא את הגברים. כאמור, הן לא חוזרות לאותו שטח. הן לא מנסות לאתר שוב את הזוגות שצילמו, או את הגברים שדלו מאתרי היכרויות. הן מנסות לספק לצופה הצצה אל מה שכולנו חיים - את ההווי של החבר'ה מהיחידה, את ה"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" שמלווה אותנו לכל מקום, גם לשירותים אפלוליים וגם למיטה המעומלנת.

מבחינתן, הצופה מצפה לדבר אחד ומקבל דבר אחר, בדומה לאנשים שהסכימו להצטלם. אלה הגיעו על מנת לממש מטרה אחת ומצאו את עצמם מבצעים אחרת. הצופה חושב שהוא עומד לראות סרט קינקי שיספק צרכים מסוימים, אך מקבל נקודת מבט שונה שמשאירה אותו עם חצי תאוותו בידו ועם אג'נדה חברתית באורך 18 דקות.

בסופו של דבר, מטרתן ליצור סרט תיעודי באורך 50 דקות שיכיל את כל נקודות ההתבוננות הללו. הסרט הראשון הוצג בתערוכה "הלכות שכנים" במרכז לאמנות דיגיטלית, בסינמטק, ובתערוכות בארץ ובעולם, הסרט השני פתח השבוע את ה"וידאו זון 2". החלק השלישי יפציע בקרוב.