מספרים שהוא בא מהפריפריה, מבאר שבע, שלבד הוא פילס את דרכו בעיר הגדולה. כך או כך, אל תודעתנו ההמומה הוא פרץ בתחילת שנות התשעים, עם חיוך רחב, שרשרת זהב, חולצה פרחונית, ויד ביד עם ערוץ שתיים הבתולי. כן, לפני שהוא היה צביקה הדר, הוא היה ז'וז'ו חלסטרה, ואיך אומרים באנגלית? הוא בא על מנת להישאר. תפקיד אופי בעפולה אקספרס, שמש, פה פסטיגל ושם תוכנית אירוח. בשנות האלפיים, בחוף ניצנים, ז'וז'ו נותר רק כמיתולוגיה עמומה, ובהשראתו, צביקה הדר הפך להיות הדמות המזוהה ביותר עם הבידור הישראלי (מישהו אמר דודו טופז? לא? יופי). טקס מסך הזהב משמש, אם כך, רק כעוד אירוע בהנחייתו של צביקה הדר, עם מערכונים של צביקה הדר, עם קטעי משחק, זמרה וקישור שלו, וכמובן- עם זכייתו בפרסים שונים. אה, כן, וגם עם חלוקת פרסים מטעמו לכמה חבר'ה שעשו בשנה האחרונה כמה דברים יפים.
הניסיון לצפות בטקס מסך הזהב, וכל שכן- לכתוב עליו ביקורת, מבלי להתייחס לצביקה הדר, נועד לכישלון. הטקס הוא צביקה, כמו שצביקה הוא הטקס. הוא נמצא שם פיסית- במיטה עם הזוכים של "רצים לדירה" (מערכון שהיה), באולפן ההקלטות עם הבנים הנחמדים מניצנים (מערכון נוסף בכיכובו), וכמובן- מסוחבק עם הזוכים המאושרים ומעניקי הפרסים הנכבדים. והוא נמצא שם גם נפשית, אם תרצו- רוחנית. כן, בשונה מדודו טופז, בשונה מארז טל, ומכל שאר הדמויות הטלוויזיוניות אשר פונות באופן מודע אל העם, צביקה הדר הוא העם עצמו. לא, זה לא קשור רק לבאר שבע, אם כי יש לכך גם משקל לא קטן. זה קשור יותר לאופי הדמוקרטי אשר מאפיין את הטלוויזיה בשנים האחרונות, ואשר נקשר לדמותו המתעצמת: הוא טיפח רייטינג לערוץ שתיים עוד לפני שידעו כאן מה זה, הוא הכתיר, לראשונה, את בחירותיו של העם לגבי כוכביו המזמרים, ואתמול הוא הכתיר גם את בחירותיו של העם, אשר נערכו באופן דמוקרטי ושוויוני להפליא, לגבי תוכניותיו האהובות ביותר.
ותודה לילדים, דור העתיד של הרייטינג
"אני מודה לילדים, הם דור העתיד של הרייטינג שלנו"- הכריזה ריקי בליך, כאשר היא זכתה בתואר השחקנית הטובה ביותר. אודטה, לעומתה, אף הכריזה שתשתמש בפסל, אותו היא קיבלה בקטגוריית הפנאי והסגנון, כמעין פיתוי נוצץ בעבור נכדה הטרי, דניאל, בלומדו לזחול. הקשר, כך זה נראה, בין קולו של העם, בין בחירותיו ורצונותיו, ובין התכנים התרבותיים אותם הוא צורך, מעולם לא נראה הדוק יותר.
אין זה פלא, אם כך, שהטקס עמד כולו בסימן ריאליטי: מערכון ארוך ומייגע הציג את כל משתתפיו ככלואים באולם הופעות בפתח תקווה, שבויים במזימותיהם ותככיהם לעיני המצלמות. מערכון אחר הציג את מקהלת כוכבי הריאליטי, הריאליטרון, שרים את להיטם- "ים המצלמות שמסביב". נערכו אף הצבעות וניפויים, בהם, אגב, סולקה חנה לסלאו מן הטקס בבושת פנים לאחר שהסתכסכה עם יהודה לוי, ובצדק, כי הוא ריכל עליה בשירותים. ולא רק זאת- צביקה אף הסביר שסכנת מיפוי מאיימת באמת על שלושת זכייני ערוץ שתיים, כך שהתוקף של הצבעות הצופים איננו מסתכם רק בפסלונים מוזהבים, אלא במיפוי של ממש, בבחירה אמיתית.
אפשר לדבר, מן הסתם, על הזוכים הגדולים של הטקס- יוצרי "ארץ נהדרת", למשל, אשר זכו בקטגוריה של תוכנית הבידור והתוכנית הטובה ביותר, או "אסתי המכוערת", אשר זיכתה את ריקי בליך בקטגוריה המשחק, ואת עצמה בתואר הסדרה הטובה ביותר. אפשר להזכיר כמה גלית גוטמן הייתה יפה, אפשר לשאול איפה הייתה יעל בר זוהר, אפשר גם לנחם את אסף הראל שחוקה על ידי צביקה הדר במערכון המצחיק היחיד, אולי, של הערב. לא, אין הרבה טעם לעשות זאת. טקס מסך הזהב, הקרנבל הגדול של הטלוויזיה, משכיל לגלם את רוחו של העם בדמותו של צביקה הדר, כלומר, לייצג את דמותו הרוחנית של ההמון השותף, יותר מאי פעם, ביצירה הטלוויזיונית. ומן הבחינה הזאת, הדמוקרטית, זהו הישג מרשים.