ביי ביי בייבי

ילדים זה שמחה, כך הקלישאה. רובם המוחץ של חברי המין האנושי מוצאים ומצאו אמת בקביעה ובוחרים להתרבות. יפה להם. אני כשלעצמי מאמינה שיש עוד סיבות להרהורים לפני שמחליטים להביא לעולם ברנשונים זערוריים, המניבים תוצר דציבלי שהוא הרבה למעלה מסך נוכחותם בעולם, אך ניחא, את ההשגות שלי בעניין אשמור לעצמי. גם אם נצא מנקודת ההנחה שילדים הם אכן שמחה גדולה, נשאלת השאלה, שמחה למי ומתי. אין ספק שכל עניין הפעוטון הסביבתי הוא אכן מסיבמבה אחת גדולה להורים, למשפחה המורחבת, לחובבי הקונספט וכו', אלא שעל הדרך, הם גם סוג של מטרד צווחני.

בעוד אנשים ממשיכים לתחזק את העולם במשלוחים טריים של תינוקות, מגיע לקצו בימים אלה ממש מסע צלב חובק עולם, מוצדק יותר או פחות, נגד מעשנים. ערי הבירה האוניברסליות של הבארים (משחק מילים לא מכוון) בהן ניו יורק ולונדון, חתמו ויתור על חברתה הטובה ביותר של הבירה של סוף הלילה – הסיגריה. החוק האוסר על עישון במקומות ציבוריים, בהם חללים המכילים חבורת בריטים ורודי לחיים בסופו של יום עבודה, הולך ותופס תאוצה. מסעדות משלחות מעשנים לטחון את האנטריקוט שלהם בבית וחברות תעופה מאלצות אותם לעשן מתחת למכסה האסלה בשירותים המסריחים של המטוס. מעצבן ככל שזה יהיה לאיכות חייהם של קהילת המעשנים, מדובר בדרישה לגיטימית, אין כל הכרח לכפות על אלו שבריאותם וריח הפה שלהם חשוב להם, את הטינופת האפרפרה שמספקות המאפרות האנושיות. ויש גם את העניין עם הסרטן (ממילא כל דבר קטנטן שנמצא בספירה המערבית המודרנית יש לו פוטנציאל למקם אותנו בשיאו של תהליך הקרנות בעוד מספר שנים – אז למה להיות קטנוניים).

בעוד שמעשנים הפכו מוקצים בכל מקום ציבורי בשל תופעות הלוואי שהם נושאים עמם, הורים לפעוטות שעשויים לקצר לאדם שפוי את עצביו, מבלים בסבבה והופכים כל רחוב אורבני הארדקור לרחוב סומסום. לא משנאת ילדים אלא מאהבת שקט ושלווה אני מלינה. החלטתם לצאת למסעדה, להשקיע את שרידי משכורתכם הלוחצת על ארוחה מענגת, שיחה רגועה, אולי אפילו תחלקו קינוח. אלא שאז, ממעמקי המסעדה מגיח לכיוונכם בריצת אמוק ננס מנוזל כשהוא צווח בהנאה ומורח שרידי סקלופס על כל הסנטר. אכן מעורר תיאבון. אני הראשונה לתמוך בחינוך קולינרי הולם למען עתיד ילדינו, וילד שתחב אצבעותיו בקרפצ'יו והביע נכונות להרחיב את מנעד הטעמים גם לפטריות, ודאי יגדל להיות בן אדם פתוח וסובלני, או לפחות כך אני רוצה להאמין. אך סועדים משלמים שבחרו לצאת ולאכול בחוץ זכאים להיות פטורים מהאזנה כפויה ליללות ילדים שארוחה עבורם, משמעותה סשן צריכת תשומת לב תוך הטחת מזלגות מעוצבים בצלחות החרסינה. אני לא אעשן עליכם, ואתם לא תפלטו עלי.

אזרח עייף ושחוק יומיום המבקש לעצמו חופשה חו"לית משחררת, טרח והתיר כמות נכבדת של דולרים במשרדי חברת התעופה על כרטיס טיסה שיבטיח את הגעתו, בנוחות המירבית, למקום חפצו. אלא שעוד בתור לבורדינג הוא מבחין בזוג הורים חדשים אוחזים בצרור בכי מיניאטורי עטוף במיטב שמיכות המעצבים וצעצוע צפצפני מצייץ לצדו. לא יעזרו תחינותיו לבורא עולם לאחר שיגלה שנידון לשבת לצד הטחינות הרעשניות של פוצי בתשע השעות הקרובות. כאילו לא די בכך, הוא גם ייאלץ לקום מכסאו בכל פעם שפוצי יזדקק להחלפת חיתול, או לסתם סיור הרגעה תוך טלטול הצעצוע המקשקש במסדרון המטוס האפלולי. הוא לא יישן, הוא לא יצפה בסרט, הוא ייצא מדעתו.

הורים רבים חושבים שהילד שלהם אינו כזה. "אלמוג, חושן, ליסה, או מאי (בחרו את המועדף עליכם), היא ממש שקטה, אף פעם לא עושה בעיות. אנחנו יכולים לקחת אותה לכל מקום". לא, אתם לא: ילדים הם מטרד. לא תמיד, לא לכולם, אבל מספיק כדי לכונן הפרדה. מסעדות ידידותיות למשפחה, טיסות עם ילדים, והגבלה על גיל הכניסה לאולמות קולנוע הם מצרך בסיסי וחיוני בספירה בה מתנהלים אנשים בוגרים שמבקשים להנות מבלי להתבוסס בריר. אל תביאו את הילדים שלכם למקומות בהם אתם תהיו נבוכים בשמם, הם יחושו שלא בנוח ואנחנו נסנן לעברכם משפטי שטנה שמקורם בעצבים מרוטים עד מוות.