אחוזי הרייטינג של הטלנובלה גבוהים כל כך, משום שהיא ממכרת כמובן. רוברט מקניל, חוקר תקשורת ידוע, השווה את הטלוויזיה של ימינו לסם ה"סומה" שמוזכר בספרו של אלדוס הקסלי "עולם חדש מופלא". ה"סומה" אצל הקסלי הוא סם בו משתמשים האנשים בעתיד כדי להיות מאושרים. השפעתו של הסם הזה דומה למה שעושה הטלוויזיה לאנשים - מרגיעה ומשרה שלווה. קצת כמו זריקה בבית משוגעים. הצופה התמים מלעיט עצמו באוסף רגשות זולים, מזויפים וחסרי כל קשר לחיים, כדי לברוח מהמציאות. אני, אגב, לא ממש מגלה את אמריקה עם ההשוואה המתבקשת בין טלנובלה לסמים קשים. חוקרים רבים ניסחו אינסוף טענות דומות.
דיוויד מקווין, חוקר אחר בעל שם, ממשיל את אופרות הסבון והטלנובלות לסוג של סם שהצופים צורכים ומתמכרים לו. לא מדובר בחומר ממשי שנכנס לתוך הגוף, אלא במסרים מסוימים שהמוח מקבל מן המסך, מסרים שמרגיעים את הצופה. מסתבר שהמבנה הסדרתי של אופרות הסבון, ההמשכיות והמבנה המסתבך ונפתר לסירוגין, הוא זה שנותן את האופציה להירגע.
איך? משאלות שלא באו על סיפוקן הופכות להזיות. פרויד, ההוא עם הסקס והמוות, מבחין בשני סוגי הזיות: משאלות שאפתניות המפרנסות את הגבהת האישיות, או משאלות ארוטיות. הנושאים הנידונים בטקסטים של טלנובלות נחלקים גם הם לשניים. מאבק על כסף וכבוד, שהם אלו שקשורים להגבהת האישיות, ומנגד נושאי הרגש, האהבה. טלנובלות אם כן, נותנות ביטוי לשני סוגי המשאלות/הזיות, כך שהצופה יכול ליהנות מהתעסקות בנושאים הללו מבלי להצטרך להתנצל על כך.
לנסוע על מיכל ריק
אחוז הצופים הנאמנים של הז'אנר הזה שואב את הדבקות מעיקרון "הריצוי הרגשי" - עוד מונח שלא אני המצאתי - שמשמעותו חוויה של רגשות כמו אהבה, שנאה, קנאה וכדומה, דרך סיפורן של הדמויות על המסך. במילים פשוטות, המערכת הרגשית של הצופה מופעלת "על ריק". זה כמו משחק וירטואלי, שהרגשות והפחדים בו אמיתיים אבל המציאות לא קיימת. ככה מגיע הצופה לריצוי רגשי, ומקבל מעין "עיסוי" כימי במקום להצטרך לחיות בעצמו. הסכנה היא כמובן ניוון. התמונה שאני מציירת היא של צופה רובץ מול הטלנובלה האהובה עליו, סופג את כל מזונו הרוחני וסיפוקיו הרגשיים מהמסך, והופך לאדם רגוע ושליו יותר. התמונה הזו היא אמנם פסימית מאד, אך מצד שני היא מקלה על סבל הקיום ועושה אנשים מאושרים ומסופקים יותר.
אם העברת הצורך בסיפוקים מהצופה עצמו אל בבואותיו הטלוויזיוניות (הדמויות בטלנובלה) מביאה אותו לחיים של שלווה, אז יאללה, למה לא. אבל בדיוק כמו בסמים, צריך לזכור שמדובר בשלווה שמחירה ניוון, וניוון שמחירו מוות נפשי.
"אנו רשאים לומר כי האדם המאושר אינו הוזה לעולם כי עושה זאת רק מי שנמנע סיפוק מחייו", אומר פרויד, ויודע על מה הוא מדבר. חלק נכבד מהבהייה חסרת התכלית בהזיות ובאשליות שעל מסך הטלוויזיה היא בבחינת זמן מת, שבא לספק את צרכיו של הצופה אבל ממית אותו תוך כדי.
שלוותא
ככלל, האנושות איננה מרוצה. גם אנשים שכבר מזמן אינם נלחמים מלחמת קיום, אינם מוצאים מנוח לנפשם. הפתרונות למצב הזה הם מגוונים: אנשים פונים לעבר ביטויים שונים של חיי הרוח: ממדיטציות, ניו אייג' ועד לחזרה בתשובה. אנשים אחרים מחפשים את סיפוקם במוסדות השכלה, בטיולים בעולם, בצריכת תרבות אובססיבית, ובריגושים אחרים. טבעו של האדם הוא בראש ובראשונה הסקרנות, ולכן החיפוש הזה לעולם לא ייפסק כל עוד האנושות קיימת. אלא שחיפוש כזה יכול להסב סבל רב, למי שלא יודע מה לחפש או פשוט לא מוצא. טלנובלות, וגם חלקים נרחבים של היצירה הטלוויזיונית, מהווים מעין "פקק", שמנטרל את הצופים מהצורך לחפש, מרגיע אותם ומכוון את מחשבותיהם לאזורים שלווים יותר. בדומה למדיטציה והיוגה המזרחיות, הפורמט הטלוויזיוני של הטלנובלות מכחיד את הדרישה לסיפוקים.
וכך, כמו בכל אגדה טובה, קם הגולם על יוצרו. מקלט הטלוויזיה התמים והמלבני שילב ידיים עם מפלצת הכסף, וביחד הם ממציאים לנו השכם וערב ז'אנרים טלוויזיוניים זולים להפקה וממכרים לצפייה. מי שמרשה לעצמו להתמכר, שם את נפשו למטה ממדרגת הדומם והופך לעבד למכשירים, שזה באמת צעד אחד לפני וויתור על כל אפשרות בחירה. ראבק, אפילו פרות מעדיפות לבהות באחו ולא במסך עם תמונות. לנו כבני האדם, צריכה להיות היכולת לבחור בטוב, ולהכריח את מי שיושב שם למעלה לספק לנו תכנים אינטליגנטיים, מתוחכמים ובעלי ערך מוסף. כי מותר האדם מן הטלוויזיה, אם הוא רק רוצה בזה.