שנה ורבע חלפה מאז נחתם סשן הטרטורים הראשון של "כוכב נולד", בית-חרושת לכוכבים שהגולל עוד רחוק מאוד מלהיסגר עליו, ושלושת הפיינליסטים של הגמר הבתולי ההוא בניצנים עדיין בשטח. זו, כשלעצמה, עובדה שרבים לא האמינו שיאלצו להתמודד עימה. היום, אחרי עוד גמר מותח בהרבה וים של אפרוחי תהילה המצייצים סביבנו באמביציה את סיבת קיומם, זו הזדמנות לבחון בעין נקייה ומפוכחת יותר את יוצאי העונה החלוצית. לצורך העניין, ובשל יציאת סינגל הבכורה שלה, אכוון את הזרקור אל הצלע שזכתה לכמות תשומת-הלב המועטה ביותר מתוך משולש "שירו איתי ניצנים" המיתולוגי: שירי מימון.
אז מה בעצם הקטע של שירי מימון? פרק זמן ארוך מדי הקדשתי לשאלה, תוך כדי האזנה חוזרת ונשנית לשיר "עד שתבין אותי", סנונית ראשונה מתוך אלבום הבכורה המיועד, כשכל אותו הזמן זעקה לי מימון את התשובה. "עד שתבין אותי / אני כבר לא אהיה" הוא המשפט שמחזיק את הפזמון בחירטוש הטקסטואלי הזה, ואפשר לומר שהוא מסביר היטב מדוע הניסיון למצוא סוגיות תרבותיות מרתקות לאורך המטר וחצי שהם שירי מימון, הוא מאמץ מיותר לחלוטין. שום דבר מעניין לא עומד מאחורי מימון, וסביר להניח שאם היה עומד שם משהו כבר היינו מבחינים בו (מטר וחצי, כמו שאתם מבינים). בהנחה שהיא עדיין עלולה להיעלם מהנוף באותה מהירות בה הופיעה בו, עדיף לחסוך באנרגיות ולהבין שאין הרבה מה להבין פה. מה שכן, כל עוד היא כאן, אפשר ליהנות. ויש ממה.
חמודה, לא 100ממת
שירי איז אול אבאוט דה פאן. היא שרה טוב, היא יודעת לרקוד, יש לה נוכחות חיובית, היא בלונדינית והיא כוסית. במדד הכוסיות היא לא תיחשב ל"מהממת", אלא לכוסית חמודה. מהקטנות הקוקטיות האלה שתמיד לובשות מיני מחויך. מקצועיותה ונוכחותה הבימתית הבוטחת כל כך, בלטו כבר ב"כוכב נולד" אל מול שאר המתמודדים, ונדמה לי שלא יהיו הרבה שיתווכחו עם הקביעה שגם בגמר היא היתה הפרפורמרית המוצלחת מבין השלושה. הסיבה העיקרית בגללה לא לקחה את אליפות ניצנים 2003, היא שנינט, בעממיותה הכובשת וחוסר מקצועיותה מעורר האמפתיה, הצליחה לגעת בלבבות ההמונים. במשימה זו כשלה מימון. השואו המטורף עם הרקדנים והחצאית המתקצרת אולי הביא לה את הכסף, אבל הזהב נשמר לזו שהצמידה ערך מוסף לביצועיה. כשמצדה האחד עומד שי גבסו עם הכיפה שלו, ומעברה השני בוכה נינט את ים הדמעות של קרית-גת ושל הפריפריות כולן, הציעה מימון דבר אחד בלבד: פאן. ביצוע מהנה, מהוקצע ונטול כל אג'נדה.
בשנה שחלפה חיזק כל אחד מהם את מה שדגמן בתצוגה של צביקה הדר. גבסו הספיק להפוך לאחת הדמויות המרכזיות בגל הדתיות התרבותית, עם אלבום בכורה אותו כתב והלחין, וסיבוב הופעות רציני למהדרין, עתיר תפילות מוכרות והילולי שבת. נינט גדלה להיות מגה-כוכבת במובנים ישראליים, ומיתגה לעייפה את תדמית הסינדרלה ונציגת הפרובינציות, כשגילמה את עצמה בדרמה המוזיקלית "השיר שלנו". גם שירי דבקה בקו שהנחה אותה מתחילת הדרך, והצטרפה אל צוות המנחים של "אקזיט" מקדש הריק העכשווי.
נמנעת מפרובוקציות
עדיין נטולת אג'נדה וערך מוסף, חברה מימון אל המיליה האוורירי של עפר שכטר, והמשיכה למכור פאן מזוקק. מכל הקשור לחשיפת ישבנים ושאר פרובוקציות בגרוש היא נמנעה, רק חייכה את חיוכה החמוד, לבשה את חצאיות המיני המחויכות, וגם שרה מדי פעם, תוך כדי שהיא נוגעת בלי הרף במחלפותיה הבלונדיניות. אינני יודע אם זה כדי להקצין את ההנחה בנוגע לעומק אישיותה או סתם כי מצאה סוף-סוף מישהו שתואם את גובהה, אך במשך תקופה קצרה היא אפילו שימשה כבת-זוגו של הלץ שכטר.
עם "עד שתבין אותי", מכוונת מימון למחוזות האר-אנ'-בי, וגם די פוגעת. השיר לא רע בכלל - כיפי ומגניב כמו שהיא יודעת. אמנם המילים והלחן עליהם אחראית הזמרת בתי, מביכים ברדידותם, אבל זה לא באמת משנה. מה שעושה שיר פופ טוב, הוא עיבוד מעודכן וביצוע מרשים, ובזה "עד שתבין אותי" הוא המנון מנצח. גיא ליכטנטל הפיק לה להיט שמתכתב ישירות עם קווי ההפקה של מיטב מפיקי המוזיקה השחורה השולטים בשוק הבינלאומי, ועשה לה בערך את מה שטימבלנד עשה לדסטניז צ'יילד אחרי אלבום הבכורה שלהן.
שירי מימון היא מבצעת מצוינת. אולי היחידה שיכולה להדיח את מאיה בוסקילה המחרידה ממלוכה על סצנת הפופ המקומית. השאלה הנשאלת היא: האם כזמרת נטולת גימיק (כוכב-נולד זה כבר לא נחשב) שאיננה מייצגת דבר מלבד עצמה, יש לה סיכוי אצלנו? באין מסרים חברתיים ורבדים אישיותיים שיפריעו ברקע, יכולתה הקולית והופעתה המפננת עשויים לקבל את מירב הבמה, ושירי מימון יכולה להפוך למבצעת הפופ המושלמת. גם קטנה, גם טעימה וגם מופחתת ערך קלורי. העניין הוא שאנחנו אנשים חושבים, עם הספר מחפשים את הערך המוסף, זקוקים לו, ואף מוכנים להתפשר על איכות עבורו. נמשיך לנסות להבין את שירי, ועד שנבין אותה, היא כבר לא תהיה.