אקסטה מיתולוגי

לפרק אמש של "אהבה זה כואב" לא יכול היה להיות תזמון טוב יותר, מאשר בשבוע שבו החגיגת תופס את מקומו של ערפאת בכותרות, ואפילו אמא שלי, לא לפני שתצקצק בלשונה ותאמר כמה נורא הוא האסקפיזם (וכמה נוראים הם התימנים שהביאו לנו אותו), רוצה לנסות איזה קפסולה, בטרם ירד באופן סופי מהמדפים. באופן לא מפתיע, מכל אמצעי התקשורת, דווקא ערוץ 10 הוא זה שמגלה את הגישה הכי פרוגרסיבית כלפי סמים. בעוד שאר הערוצים-עיתונים-אתרי אינטרנט-תוכניות רדיו נוקטים במתודת הנו-נו-נו (שעושה יופי של קאמבק מאז הפיגועים בסיני), עומד לו בדד ערוץ 10 ומראה שאפשר לחשוב גם אחרת.

קודם היה זה ירון לונדון, שביום שבו פרכס לו אותו נער מהסנפת החגיגת, כבר שאל מומחה באולפן על נזקי האקסטזי לעומת, נניח, נזקי עישון, אלכוהול ושאר סמים חוקיים (ולא לקח את עמדת ג'ודי ניר המתבקשת מאדם בגילו, שיעור קומתו ויחסו המתנשא בדרך כלל לשונה ממנו), ואילו עכשיו מגיע פרק של הסדרה המוצלחת "אהבה זה כואב" ובו שני הגיבורים נדלקים. השאלה בתחילת הפרק היתה איך והיכן בדיוק ייכנס מוסר ההשכל - האם זה יהיה כשדנה ואורן (אסי כהן) יבינו שהאושר שבאקסטזי הוא מזויף, אולי כשאחד מהם ייכנס לסרט רע, או, מה שהיה ההימור שלי, בדאון שיביא לעוד ריב בין שתי הנשמות. אבל, הפלא ופלא, היחס הא-שטחי של הסדרה כלפי מערכות יחסים, שלא מודד אותן במונחים הישגיים כפי שהתרגלנו, אלא מנסה לרדת לעומקן של הבעיות הכי בנאליות ולפרש אותן ממקום קצת אחר, מופנה גם כלפי שימוש בסמים.

מעולם לא נרשמה בהיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית לדורותיה סצנה שבה נתפס האקסטזי, הסם שהתקשורת כל כך אוהבת לבלוע (תרתי משמע), כקטליזטור לחוויה חיובית. נכון, היה השלב שבו אורן הרגיש קצת רע כשעלה לו, אבל הוא חלף עוד לפני המעבר לפרסומות, כשדנה הביאה לו מים וחיבקה אותו. גם המשפט "אני לקחתי אקסטזי כשאתה עוד הלכת עם אמא שלך לבתי מרקחת", שאמרה דנה לאורן עם רגע ההצעה לבליעה המשותפת, הוא חשוב: בניגוד לתשדירי השירות של אל-סם, לא כל מי שלוקח שאכטה מג'וינט, או במקרה שלנו, נדלק פה ושם, הופך באופן אוטומטי לנרקומן שמשועבד למזרק. הנה כוכבת טלוויזיה שמשחקת את עצמה, מתוודה שגם היא התפוצצה פה ושם באיזה אפטר. ביג פאקינג דיל. וכן, יש הבדל כאשר הגישה הזו מופיעה מפי מי שמסומנים מלכתחילה על ידי הממסד כמוקצים (וכשזה מגיע לאקסטזי כולם מוקצים), וכאשר היא מגיעה בפריים-טיים, בסדרה החמה של הרגע. מזל טוב - השיא המאוד עגום של פלורנטין, זה שהציג אל מול המצלמה ג'וינט, נשבר.

רק שתהיו בעניינים, אני לא חלילה מטיף לכולכם עכשיו להרים טלפון לסוחר הפרטי ולרכוש חופן גלגלים. באופן אישי מערכת היחסים שלי עם אקסטזי נמצאת עכשיו באותו מקום של מודן בתחילת הפרק - היה טוב, וטוב שהיה. מה שכן, זה לא אומר שלא יכולות להיות חריגות פה ושם, שלאו דווקא יבהילו אותי לבית החולים במצב בלתי הפיך. בשקט בשקט, ופה הצליחה מודן לעקוף למעשה את כל המנגנונים המוכרים, במקום להטיף נגד הסם, תיאר הפרק מה כדאי לעשות איתו. כשעולה, עדיף לשבת, לנשום עמוק ולשתות מים; בשיא, כדאי לצאת החוצה, להיות עם מישהו שאוהבים, להזדיין או סתם לדבר; כשיורד, מותר לכם להרגיש קצת מגעיל ולהתעלל קלות במי שלידכם. הוא יבין. מה שעשתה מודן (שבוודאי אינה רוצה להפוך לבועז וכטל הבא, אלא רק לספר סיפור אהבה, שאקסטזי היה חלק זערורי ממנו) הוא שירות גדול בהרבה מזה שנותנים המנגנונים הרלבנטיים לנוער, לחיילים המשתחררים או לקלאברים, שעד היום לא נתקלו מעולם בהסברה, אלא רק בניסיונות מניעה חסרי סיכוי. בוקר טוב, אנשים לוקחים אקסטזי. אולי במקום לטעון באובססיביות חיים הכטית (שבוודאי היה נשנק למראה הפרק) שהם יגיעו לביוב, תעזרו להם להשתמש בו כמו שצריך.