אלכסנדר המון, סופר צעיר (במונחי ימינו) יליד סרייבו שהיגר לארצות הברית עם פרוץ המלחמה במולדתו, מוכיח בספרו השני כישרון סיפורי מרתק, סגנון אישי מרשים ויכולת מרשימה לבניית אנטי ביוגרפיה רבת רבדים בעלת אמירה אנושית סוחפת. "איש משום מקום" הוא רומן רהוט וראוי לקריאה בנוף העמוס והפלקטי למדי של ספרות בת זמננו. הספר מגולל ברובו את ילדותו, התבגרותו, הגירתו והתאקלמותו של יוזף פרונק, בבואה בהירה ובולטת בבינוניותה הקיומית של דמות המחבר, והשתקפותו בעיני גורמים שונים בחייו.
הספר בנוי משבעה חלקים שונים בגודלם ובנקודת ההתבוננות של מספרם, מפורקים על פני פרקי זמן-מרחב לא כרונולוגיים ואחידים בהכרח, היוצרים מהלך עלילתי וסגנוני מורכב ומופלא. החלק הראשון, "פסח", נפתח בשורה המשובחת "אילו חלמתי, הייתי חולם שאני מישהו אחר" (עמ' 11), ובו המחבר, מהגר בוסני צעיר, מתעורר אל עולמו ההזוי קמעה ויוצא אל ריאיון עבודה ללימוד אנגלית בבית ספר אורט, שם הוא נתקל בשכנו לילדות, יוזף פרונק, במהלך שיעור.
עוצמתו של המפגש המקרי והאקראי כביכול הזה מטילה את העלילה אל סיפור חייו של פרונק, החל מלידתו "אחרי שלושים ושבע שעות של צירי לידה קשים, שבשיאם נשבעה אמו, כשראשו הקטן של יוזף תקוע בין רגליה במחצית הדרך אל העולם, שתחנוק אותו במו ידיה אם לא יצא מגופה תכף ומיד. היא התחרטה על דבריה ברגע שראתה את פניו הקמוטות, שהפה הצורח היה מרכז הכובד שלהן, כמו ציור אקספרסיוניסטי. מתוך ערפלי הכרתה מצאה שהן יפות מאין כמותן" (עמ' 47). תיאור זה, המופיע בפתיחתו של החלק השני ("אתמול"), הוא דוגמא מאלפת לכשרונו של המון לכפוף בפסקה אחת הומור שחור, כאב קיומי ויופי נוגע ללב המחליקים זה לתוך זה ונולדים אל העולם.
ביטלס, סוניק יות ובוש
מכאן ממשיך סיפור ילדותו והתבגרותו רוויית ההערצה לביטלס ובלוז של פרונק, המגיע לשיאו הזמני ב"ארץ מולדת", החלק השלישי, המתואר כולו מעיניו של צעיר אמריקאי הפוגש ומתאהב בפרונק בעת שהותם המשותפת בקייב. שם גם נפרשת הסצינה המשובחת בה ג'ורג' בוש האב פוגש בפרונק ומנסה לשכנע אותו שהוא אוקראיני. בסצנה קצרה זו מצליח המון לזקק את הבורות והאדישות המערבית העיוורת לגורל ארצות הגוש הקומוניסטי לשעבר, במזיגה מדויקת של הומור כהה ואירוניה קוצפת.
על אף שעזב את יוגוסלביה הנקרעת לגזרים לפני פרוץ מלחמת האחים המחרידה המתחוללת בה, פרונק נותן לקולה להכות במלוא העוצמה בבטנו החשופה של הקורא. בחלק הרביעי, "תרגם יוזף פרונק", מופיע מכתב קצר שנשלח אל פרונק הפליט מחברו הטוב ביותר, מירזה, המשרת בחזית הקרבות בסרייבו. על אף עמודיו המעטים, מדובר במסמך ספרותי קורע לב, המתמצת את אימת הקיום בתיאורים קצרים ועילגים כביכול, אך עמוקי עצב ורבי תהודה, כגון הקטע הקצר המתאר התאבדות של סוס במחנה הצבאי.
ניסיון ההתאקלמות הקשה מנשוא של פרונק בעבודות מזדמנות באמריקה, מתואר בחלקים "השינה העמוקה", "החיילים באים". ארצות הברית הפרברית, הישנונית והקרתנית נפרשת לרוחבה בעד פליטותו הצרה של פרונק, על מבטאו החשוד ושגיאותיו הלשוניות המשעשעות. פרונק המצטרף לגרינפיס, מוצא עצמו מחזר אחר דלתות בבקשת תרומות ומצטרף להפגנות כנגד תחנות הכוח וההון האמריקאי המשחיתים את סביבתם. מפגשיו ההזויים, המרגשים והמצחיקים של פרונק עם יושבי האמריקנה, וקשריו המתהדקים עם חברתו לעבודה רייצ'ל - חובבת סוניק יות נלהבת, שאת שמות אלבומיהם מפרש פרונק כסימנים מבשרי רע ליחסיהם - לא מצליחים להציל את פרונק מן הזרות הממלאת את הווייתו.
החלק האחרון, "איש משום מקום" הוא חריג בולט ומתבקש בספר, המגולל בענייניות חסכנית ומרובת פרטים חלק מחייו של קפיטן פיק - מרגל מקצועי, בוגד בדם, סחטן סדרתי, מענה מזדמן, סרסור סוחר, מכור לאופיום, שחקן ססגוני, זמר אופרה ועוד - הנפרשים על פני כל המאה העשרים. בכדי להבין את משמעותו העמוקה לעלילה של החלק האחרון, המחזיר אותנו במהלך מאגי ספרותי נדיר אל תחילת הספר, יש לחזור לציטוט הפותח את "איש משום מקום". הציטוט, הלקוח מתוך "בית המרפא בסימן שעון החול" של ברונו שולץ, מתווה את ערוץ התודעה המרכזי אחריו עוקב אלכס המון בפתלתלות ברוכת כישרון: "ואולם מה יעשה באירועים שאין להם מקום משל עצמם בזמן, באירועים שבואם נתאחר, שבאו כאשר הזמן היה כבר מחולק כולו, פרוס לפרוסות, ועתה הם נותרו כמו בלא קורת גג, לא מסודרים, תלויים באוויר, בני בלי-בית תועים?".
לא רק עם ברונו שולץ מתכתב אלכסנדר המון, אלא עם ענקים רבים מעולם הספרות (שייקספיר וגוסטב מיירינק, מחבר "הגולם", הם דוגמאות בולטות). אך ההתכתבות הזאת לא נותרת שעשוע אינטלקטואלי ליודעי דבר בלבד, היא משמשת מצע רעיוני פורה לתרביות הכשרון של המחבר, שיחד עם סגנונו הלשוני המוהל את היומיומי בפיוטי ואת האפרוריות המציאותית עם הנשגב מן התפיסה, חובר ליצירה ספרותית מענגת לקריאה על אף נגיעות סקטולוגיות קלות (סקטולוגיה - עיסוק בהפרשות), חרדה קיומית ומבנה מורכב, היוצר מתח חשמלי גם באירועים השגרתיים והמקריים ביותר.
*"איש משום מקום", אלכסנדר המון (סדרת "פרוזה אחרת", עם עובד)