נשאר הבוטי, נגמר הלישס

אז למה בעצם דסטיניז צ'יילד כן ואטומיק קיטן לא? מה מבדיל את ביונסה והבנות מכריסטינה, בריטני ושאר כוכבניות הפופ של ימינו?
עכשיו כשיוצא "Destiny Fulfilled", אלבומן החדש של (כרגע) שלישיית הבנות הכל כך מצליחה, הוא זוכה לקבלת פנים מהודרת, ששמורה בדרך כלל לאקטים שנחשבים "רציניים" יותר ופופיים פחות. גם בחוגים שמתעניינים במוזיקה לכאורה אלטרנטיבית, קיים עניין ואף כבוד כלפי הדסטיניז, תופעת פופ בהחלט יוצאת דופן.

משונה להיזכר, אבל על עטיפת אלבומן הראשון, שיצא ב-98', ביונסה עומדת בימין התמונה. היא כמעט נדחקת לעומת שאר חברות ההרכב, וגם אז, מבחינה חזותית – בקליפים ובתמונות, היא ללא ספק הייתה הפחות בולטת שבין הבנות. למרות שהן מזוהות עם עולם הזהר הניו יורקי, במיוחד עכשיו כשבן זוגה של ביונסה הוא ג'יי.זי, הראפר הניו-יורקי מכולם, דסטיניז הגיעו בכלל מטקסס. למרות שנדמה שתמיד היו שלישיה, הן התחילו כרביעייה. ולמרות שכל סינגל שלהן הופך אוטומטית לשלאגר היסטרי, ההתחלה שלהן הייתה צולעת.

"No No No", סינגלן הראשון, היה אמנם להיט גדול, אבל הוא זכה לחשיפה בעיקר בשל נוכחותו של וייקלף ז'אן, אז הכוכב של הרגע, שהפיק את השיר, ואף הגדיל להוסיף בקטע הראפ שלו שם את המשפט: "כל מה שאני מנסה לעשות בשכונה זה להישאר בחיים, לעשות קצת כסף עם דסטיניז צ'יילד...". גם טימבלנד השתתף בהפקה, ובתקליט התארחו מאסטר פי וג'רמיין דופרי, אבל אני זוכר היטב את הרוחות שנשבו, של עוד להקת אר-אנ'-בי לא מוכשרת במיוחד, שנשענת על סוללת מפיקים נוצצת, כדי לחפות על מחסור בכתיבת שירים יותר מסבירים.

שנה מאוחר יותר יצא לי לסיים תוכנית של "עסק שחור" עם הסינגל הראשון מתקליטה הבא של הלהקה. כשאמרתי "הסינגל החדש של דסטיניז צ'יילד", כל האולפן עיקם את הפרצוף. כשהסתיים "בילז בילז בילז" כולם היו על הרצפה. המבנה המלודי, ההפקה הטימבלנדית שבורת המקצב והמילים הביצ'יות הבהירו מעל כל צל של ספק - הדסטיניז המציאו את עצמן מחדש. למרות שלא היה קל לקנות את אמון קהילת ההיפ הופ/אר-אנ'-בי העולמית, הלהקה הבריקה מסינגל לסינגל, ובמיוחד בשורת רמיקסים מפוצצים, שהפכו ללהיטים גדולים לא פחות מהמקור: וייקלף שידרג את “Bug A Boo”, "Say My Name" זכה לטיפול מיאמי-בייס מהיר ולרמיקס של "Jumpin Jumpin" הצטרפו ג'יי.די. וליל' באו וואו. בשלב הזה הן הפכו לשם הכי קולי בעולם האר-אנ'-בי הלהיטי, כשכולם שוכחים להן את ימיהן הראשונים. את הסאונד של "הכתובת על הקיר", האלבום השני, עיצבו רודני ג'רקינס ובמיוחד קווין "שייקספיר" בריגס. האחרון לקח את ההפקות השבורות והמפתיעות של טימבלנד, אבל ליטש וייפה אותן. כשהוא הפיק, ממש באותה שיטה, את להיטה הראשון של פינק זה נשמע עקר. איכשהו הסטריליות הזאת לקחה את הקופה אצל הדסטיניז.

אבל יותר מכל, היה זה "Independent Woman Part 2", הלהיט מ"המלאכיות של צ'ארלי", שהפך את דסטיניז צ'יילד למה שהן בעיני העולם. יצרניות להיטים עם חספוס ממזרי, ששומרות על הלך רוח היפ-הופי למרות היריה הסופר-מדויקת לעיגול הכי אמצעי בפסגת כל מצעד מכירות אפשרי. במילים אחרות: במקום להצטייר כמקבילה האמריקאית ל"גירל פאוור" של הספייס גירלז, הן התקבלו כיורשות האולטימטיביות של דיאנה רוס והסופרימז, מרתה והוונדלז, השירלז ושאר להקות הסול הנשיות ששגשגו בסיקסטיז בחברות מוטאון ואטלנטיק. אם בריטני וכריסטינה הן וייט טראש שעלה לגדולה, הרי שדסטיניז ייצגו אפרוצנטריות, שתחמה אותן בהילת אותנטיות, בניגוד להצלחתן ההולכת ומתעצמת. בינתיים, לצד מיסי אליוט, הפכו הקולות של ביונסה והדסטיניז למצרך מבוקש בקרב מפיקי באסטרד פופ ומאש אפים, כשהן מוצמדות לפלייבקים מפתיעים של נירוואנה ו-10cc, חושפים את הבנות לקהל חדש, ומצפים אותן בשכבה חדשה ובלתי צפויה של קוליות.

לאף אחד לא שינה ששתיים מחברות ההרכב המקורי עזבו בסערה, הוחלפו בשלל זמרות אחרות, ושבקלחת בחש מנהל הלהקה, שהוא במקרה אבא של ביונסה ודוד של קלי רולנד. השתיים האלה קיבלו את כל הפוקוס, במיוחד הבת, וכשהגיעו "Survivor" ו"בוטילישס", הסינגלים שהובילו את אלבומן השלישי ב-2001, העולם כבר חיכה להן. העולם, למעשה, חיכה לביונסה, כשברור שלא משנה אם זו קלי או אחרת, השאר הופכות למלוות.

כשיצא "קרייזי אין לאב", להיט העל של ביונסה עם ג'יי.זי בקיץ שעבר, המודעות והתמונות ציירו אותה באור חדש. ביונסה, בלונדינית מתמיד, לא הולכת בדרכי דיאנה רוס או דונה סאמר. היא מתעתדת לרשת את מדונה. והאמת? היא נראית בחירה מתבקשת, יותר מבריטני למשל. לעומתה, ביונסה באמת יודעת לשיר. היא הגיעה מההיפ-הופ, ולא הצמידה אותו לכוחותיה כשהיה ברור שזה הדבר הנכון אסטרטגית לעשות, ע"ע בריטני והנפטונז. ויש לה את הנכס הכי משמעותי שלא היה למדונה בתחילת הדרך – אבא שלה.

התקליט החדש של הדסטיניז הוא פשוט עוד אלבום סולו שלה. הוא נפתח ב-"Lose My Breath", הסינגל המגניב שכבר הפך ללהיט אדיר, שממשיך את הקו הנוצץ-כוחני של להיטי "Survivor". שני שירים אחריו מגיעה בלדה. ועוד בלדה. ועוד בלדות עד לסוף התקליט. אולי יגיעו רמיקסים שישדרגו את מה שאמור לשבור את עולם הפופ, אבל אם כוחן של דסטיניז היה בעבר בלהיטי רחבות סוחפים, התקליט החדש כמעט נקי מהם - להוציא הסינגל כמובן. כשדסטיניז היו ילדות הן רצו להיות נשות קריירה חזקות, שרו טקסטים פמיניסטיים והובילו את את אופנת שירי ה"שלם לי על הבגדים, החיים והכל, ונראה אם תקבל משהו בלילה". באלבום החדש, מהמקום של נשות הקריירה המגה-מצליחות, הן כותבות מזווית ילדותית: "עדיף שתהיה street אם אתה מסתכל עלי, אני צריכה חייל..."; "חיי הן חסרי מטרה בלעדיך...". דסטיניז 2004 הן כבר לא שורדות, אלא יצרניות של בלדות כנועות. זה לא חינני - זה בעיקר חנפני ומשעמם. ובתשובה לשאלה – למה הן כן ואטומיק קיטן לא, אז נכון ל-2004 כבר אין הבדל. למעשה, חוץ מהשיר הפותח זה בעיקר נשמע כמו עוד תקליט אר-אנ'-בי סטנדרטי וסתמי. ביונסה והמשרתות שלה ימשיכו לנקנק את העולם, רק יהיה נחמד אם בזמן שהן עושות את זה, יהיו להן כמה שירים שיצדיקו את זה, כמו בעברן הלא ממש רחוק.

דסטיניז צ'יילד, "Destiny Fulfilled" (אן.אם.סי)