למול המצב הבינוני ודרומה של הכדורגל הישראלי, אולפן ליגת האלופות של ערוץ 5 ו-5+ הוא ליגה אחרת (הייתי חייב). בשבחיו של מודי בר-און, המולך ביד עדינה באולפן, כבר הפליגו לפני, וכמו שזה נראה כרגע, גם יפליגו אחרי. אני ארשה לעצמי לוותר על דיון מתמשך באישיותו הטלוויזיונית המוצלחת, ואסתפק בלומר שהוא קנה לו חלקה בלב הקונצנזוס בזכות ולא בחסד. למול הרצינות התהומית שמאפיינת שידורי כדורגל באירופה, או ההתלהמות המעורבת-רגשית של הקולגות מ"הטריבונה", האולפן של מודי מזכיר ערב בסלון של חבר מהשכונה. גם כשיושבים לראות משחק עם החבר'ה, הכדורגל הוא לא חזות הכל, אלא רק התירוץ להיפגש רואים את המשחק, מקשקשים עליו, וכשנגמר שמים מוזיקה ברקע ומריצים קצת דאחקות. כמובן שהאולפן יותר מתוקתק, כי הוא מתודלק בפרשנים קצת יותר אינטליגנטים מאתנו, אבל הוא מאידך לא אינטלקטואלי מדי, ובעיקר לא לוקח את עצמו ברצינות לא הכרחית. גם חובב כדורגל בינוני כמוני יכול להתחבר לשידור שמביא אורח מעניין שלא מתחום הספורט (אתמול זה היה קובי ניב עם הספר "ההולנדי של עכו") או מעלה מערכון, שגם אם הוא לא "החמישייה", הוא עדיף מויכוח בין אבי רצון לשלמה שרף.
וכמובן, המוזיקה. למי שלא הצליח להישאר ער עד אחת בלילה, אגלה שבסיום כל שידור מתארח באולפן אמן ישראלי ששר כמה שירים, מקשקש עם מודי ומשכיב אותנו לישון. בהתאם לאופי התכנית, גם בחירת האמנים לא מתחנפת לקהל בין היתר הופיעו באולפן טל שגב (המייסד), הבילויים ותזמורת אלטלנה, איזבו, רונה קינן, Third World Love ואתמול הדג נחש (פעם שניה בים). חוץ מהעניין שזה מוסיף לצפייה בכדורגל, זה גם עושה שירות נהדר למוזיקה - עם כל הכבוד לערוץ 24 ולתכניות כמו "תוצרת הארץ", הם עסוקים בלשכנע את המשוכנעים. בנישות שאליהם המוזיקה כבולה בדרך כלל, אתה צריך לאהוב מוזיקה בשביל להיחשף אליה (ולא שיש רע בלספק את אלה שאוהבים). ההוצאה של המוזיקה מהגטו הופכת אותה לנגישה יותר לקהל חדש, ששומע מוזיקה ישראלית רק כשזה מה שיש בגלגל"ץ, וגם שם זה יהיה בדרך כלל ארקדי דוכין ולא ג'נגו. ולא רק בחשיפה נוספת מדובר כשאתה שומע שהזמר שמולך אוהב את מכבי נתניה עוד מילדות, זה הופך אותו ואת המוזיקה שלו למשהו אנושי יותר, מחובר יותר לחיים שלך כאוהד כדורגל, ומכניס את האמנות שלו לקונטקסט תרבותי רחב יותר ונגיש יותר.
מפניק הורנבי
הרעיון להביא מוזיקאים להתארח באולפן טלוויזיה הוא כמובן לא יליד ערוץ הספורט, וכמעט כל תכנית בידור, מאד סאליבן דרך שילון ועד אסף הראל, מתהדרת מדי ערב בשיר באולפן. אבל בתכניות הבידור המוזיקה נשמעת כמו, המממ, בידור בין הדוגמנית לשחקן הטלנובלה, הראיון עם האמן יהיה ציפוראי (אם בכלל), והשיר יישמע כמו פילר בקססת הנושאים המשמחים והשטחיים. אצל מודי בר-און ברור לצופה (מהעובדה שיש כמה שירים ולא אחד, מהאופן שבו הוא מדבר עם המוזיקאים, מהאמנים שהוא בוחר) שהוא אוהב מוזיקה והוא נהנה מהפריבילגיה לשמוע ולהשמיע. מי שעוד מצליח לעשות שירות טוב למוזיקה הם לונדון וקירשנבאום גם אם הם לא חולי מוזיקה גמורים, הצורה החיננית וחסרת החשיבות העצמית שבה הם מנחים את התכנית שלהם, נותנת מקום להקשיב לאמן שמתארח בסופה. גם מי שלא אוהב סולו תופים היה מתמוגג לראות אותם מבצעים בריכוז רב קטע כלי הקשה עם אהרל'ה קמינסקי (ובניצוחו).
ניק הורנבי הצליח לדבר אל ליבם של חובבי מוזיקה כשתיאר באופן מדויק בספר "נאמנות גבוהה" מה זה לאהוב מוזיקה באמת; את אותו הדבר הוא עשה לאוהדי כדורגל ב"קדחת המגרש" (שניהם הפכו לסרטים; האחרון תחת השם "אהבה על הדשא"). יש משהו חנוני באופן שבו הדמויות שלו אוהבות מוזיקה וכדורגל, ועם זאת גם אינטליגנטי. במובן הזה, אולפן ליגת האלופות הוא פיסת הורנביזם אהבת כדורגל ומוזיקה, חנונית ואינטליגנטית.