חסינות דיפלומטית

במהלך קמפיין הבחירות של יצחק רבין מול יצחק שמיר ב-92' יועציו של ראש מפלגת העבודה פחדו מהתעסקות באירוע אחד: במהלך ההכנות למלחמת ששת הימים ב- 67', בהיותו רמטכ"ל, רבין התמוטט למשך 24 שעות והסתגר בביתו, כשהוא מטושטש מזריקת הרגעה ב"תחת הלבנבן שלו", כפי שניסח זאת עזר וייצמן. החשש מאיומיו של נאצר, שיחה קשה עם בן גוריון המודאג ומזון שמורכב בעיקרו מסיגריות וקפה שחור תרמו לכך שהאלוף דאז עזר וייצמן הוא ששימש כרמטכ"ל בפועל, במשך היממה הקריטית שלפני המלחמה. בחדרי חדרים הדי הסיפור הזה נשמעו בארץ במשך שנים, אבל עד הבחירות של 92' לא נעשה בו שימוש פוליטי. במפלגת העבודה ידעו שמסבירני הליכוד לא פראיירים.

החשש של יועצי רבין התאמת: בתשדירי הבחירות של הליכוד הוצג רבין כאדם חלש אשר התמוטט ונבהל מאיומי הערבים. אלא שיועצי ההסברה, משני הצדדים, טעו בדבר אחד אך מהותי: ההתמוטטות של רבין נתפסה בציבור כאנושיות, כהזדהות מוחלטת עם אחריותו כרמטכ"ל. בסופו של מירוץ, רבין ניצח את שמיר.

הסיפור המוכר של רבין שיחזר במהותו סיפור דומה, הפעם מהמיתרס השני של הפוליטיקה: ב –48' , מעט לאחר קום המדינה, ואחרי שהושלך למים על ידי חבריו כדי שימלט מהפצצת אוניית אלטלנה, עלה מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לשידור רדיופוני. שם הפתיע את המאזינים בבכי פומבי בשידור חי. חבריו של בגין נבהלו מהנזק שגרם המפקד למיתוס המחתרת הלוחמת. הנאום כונה בלעג על ידי מתנגדיו של בגין בשמאל כ"נאום הבכי", והחשש הגדול נעוץ היה בהשפעת הנאום על תוצאות הבחירות. בסופו של דבר התברר שהציבור סימפט את הרגשנות של בגין, "חירות " זכתה ב 16 מנדטים ומה שהוערך כנזק התחוור כיתרון אלקטורלי והסברתי. אבל בשבוע כזה אולי לא צריך ללכת רחוק: ככל שרפול קימץ במילים לטובת הימהומים מילטריסטים הוא הכפיל, כידוע, את הפופולריות הציבורית שלו.

כל התקציר ההיסטורי הזה נועד להבהיר מדוע התשתית הרעיונית שעומדת ביסוד תוכנית "השגריר" של ערוץ 2 רעועה. המתמודדים, גם מי שעשה זאת בחן וגם מי שדיברר את ישראל עם ארשת פנים מעפנית וחליפה גדולה מדי, ידעו לדקלם את כל הסיסמאות הנכונות, נשמעו רהוטים, נראו נאים, והסתייעו בז'רגון כה משוייף ומגולף עד שלא נותר ספק: מצבה של מדינת ישראל היא הדבר האחרון שמעניין אותם. בכל פעם שהאזינו להחלטות צוות המומחים – נחמן שי, יעקב פרי ורינה מצליח – בנוגע להמשך דרכם בתוכנית, קשת הבעות הפנים שלהם ביטאה כמעט הכל – מתח, התרגשות, אמביציה, תקווה. רק דבר אחד נעדר: החשש למצב ההסברה הישראלית בעולם.

יחד עם זאת, גורל הפרס המיוחל, שנה בחו"ל, בהחלט שיכנע אותם להתאמץ להעתיק את המניירות של שי בזק. באופן פרדוקסלי ובניגוד לכל הפרמטרים שהמומחים ניסו להנחיל למתמודדים, מה שהיה חסר לחבורת חומדי הג'וב הסבבי בחו"ל זה דווקא המימד האנושי, המרושל, כובע הטמבל וכתמי הזיעה שבלעדיהם אי אפשר להאמין שהנושא בוער בעצמותיהם. מכיוון שכך, "השגריר" היא בעצם עוד תוכנית ריאליטי, רק עם משתתפים פחות מגניבים ונושא עבש משהו – לכו אתם תדברו על פוליטיקה במשך שנה שלמה.

שיהיה ברור: זה לא שהתוכנית שיעממה; 14 צעירים להוטים מתמודדים על משרה נחשקת, לא משנה איזו, הוא נושא שלעולם יהיה מעניין יותר מכל מה שאמנון לוי מסוגל לו. אבל למרבה הצער, מבט עמוק יותר חשף את "השגריר" כתוכנית שגילמה, בשידור מהוקצע להפליא, את הטרנספורמציה שעברה הציונות מימי האיכר רפול לטלגניות של ביבי נתניהו.

לראות את ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, מסתייע בז'רגון הצבאי-גברי שצבר בשנות שירותו בשירות הביטחון ("בסיום ההתמודדות תעברו תחקיר מקיף") בעבור פיסת רייטינג הוא מחזה עצוב בכל קנה מידה שהוא. לראות את הבנים מדבררים באותה התלהבות גם את העמדה הפלסטינית רק כי התבקשו לעשות זאת על ידי הקהל הוא מחזה מעניין מבחינה טלוויזיונית ומרתק מבחינה מוסרית; אבל זהו בעיקר מחזה עגום מבחינת ההפרטה שעברה הציונות.

בשורה התחתונה, ולמרות הכוונות הפטריוטיות לכאורה, בן גוריון, ואין דרך פחות נדושה לתאר זאת, התהפך אתמול בערב בקיברו, לפחות במשך שעתיים (לא כולל פירסומות).