משעממינם

יריעת היצירה של אמינם היא בעצם תוכנית הריאליטי-ראפ הראשונה. כוכב ומפיק התוכנית, מרשל מתרס, נעל את עצמו בווילה ושמה אמינם. ההתרחשויות בתוכה מזינות את עצמן: הסכסוכים עם אשתו, יחסיו עם קהילת הראפ השחורה, ירידות על קולגות מעולם הבידור, אהבתו לביתו וכל השאר. אלה מתפתחות על מתקליט לתקליט מהרגע שהתפרסם. כל אלבום הוא אפיזודה נוספת בסאגה של חייו, והוא, שמתפקד גם כעורך הראשי, בוחר מה להראות ומה לא להראות לנו.

לרוב, אמינם לא נוטה להיות אוניברסלי. הוא הראפר הכי קטנוני בעולם, וזה גם אחד מסודות הצלחתו: אנחנו באמת נהנים ומסתקרנים להציץ לחייו. בין אלבום לאלבום הוא מצליח לנפק כל כך הרבה פרובוקציות חדשות, שהאקשן תמיד מובטח. כך שבהגיעו ל-"Encore" החדש, אמינם צריך לייצר עבורנו חומר חדש למחשבה, משפטים ואירועים שיגבירו את התעלומה סביבו, שיימשכו אותנו, כמו פרק טוב בסדרה, אל הפרק הבא.

אמינם הוא לא סתם כוכב הראפ הגדול בהיסטוריה. הוא הרוויח את זה. עזבו רגע את הדיונים על צבע עורו. כמגיש ראפ - הוא השחקן הכי גדול מבין הראפרים. הוא אמן הפופ המצליח היחידי, שקשה לאהוב בלי לפחות קצת לשנוא. והוא בשיאו כשהוא מצחיק ורגע אחרי זה מזעזע. הביצים וחוסר הפחד שלו הם חלק ממרכיבי הצלחתו, ולכן, כנראה, נשמע שבתקליט החדש הוא מת מפחד.

כן, הוא עדיין מקלל בלי הכרה, חוצפן-על ופרובוקטור משיר לשיר. אבל זו לא כזאת חוכמה להפוך את מייקל ג'קסון לשעיר לעזאזל שלך. כולם מסתלבטים עליו. זאת פרובוקציית מיינסטרים. העטיפה הפנימית של "Encore" מתארת את אמינם יורה בקהל שלו בסוף ההופעה. המחווה לסיד וישס מהסקס פיסטולז ברורה. אמינם כונה בעבר, ובצדק, ה"סיד וישס של הראפ", ונכון, הוא לכאורה אומר אני יורה בכם, מעצבן ומעליב אתכם, ואתם נהנים. על העטיפה יש גם מכתב התאבדות לכאורה, והוא תוקע לעצמו אקדח בפה. אני מה-זה מקנא בבת שלו. רק שבתקליט, בו מומחזות היריות ומהוות מעין סיפור מסגרת, אין שום הצדקה לזה. זה פשוט קורה, מה שהופך את הכל לפרובוקציה חלולה.

לפני כשנה סערו הרוחות כשהתגלה שיר ישן שלו, בו הוא זורק משפטים גזענים כלפי כל הנשים השחורות. ב"דרך אבנים צהובות" מהאלבום החדש - הוא מתנצל. ולא שהוא לא צריך, אבל כשאמינם מתחיל לדפוק חשבון, כנראה שיש סדקים בקירות הווילה. השיר "מוש", שעשה הרבה רעש, מסמן את ההתעוררות הפוליטית של אמינם. ככזו, ובהיותו כוכב בעל השפעה כה עצומה, היא מבורכת. אבל היה ניתן לצפות מהראפר המושחז בעולם, שעד שהוא יוצא בהצהרה פוליטית כל כך בוטה, שיהיה לו משהו קצת יותר מתוחכם לומר מהסלוגן האופנתי "פאק בוש". "מוש" הוא לא שיר אמיץ. הוא שיר מחאה בטוח, שמשמר את מעמדו של אמינם כאליל אנטי-ממסדי, שעדיין קול לאהוב למרות שהוא מוכר מיליונים. והשיר האנטי-מלחמתי הזה חורה עוד יותר, כשהוא מגיע מאדם שטקסטים אלימים נשפכים ממנו מכל עבר. לאור סצינת רצח הקהל ושיר הטבח המשותף עם די-12, "One Shot 2 Shot", שמופיע לקראת סוף התקליט, הרחק מ"מוש", ההצהרה הסמי-פציפיסטית של אמינם נשמעת צבועה. מי הוא שיטיף נגד אלימות?

הרוח הדומיננטית בתקליט רצינית וממורמרת מתמיד אצלו, אבל ישנם כמה רגעי הומור. ברובם תשמעו פלוצים, גרעפסים וקולות הקאה מתמשכים. מה שנקרא – taking it to the next level. יש אנשים שאותם זה מצחיק, ולמען האמת, גם אותי. אבל גם בעל הומור נחות שכמותי מבין שקצת חבל שזה מירב השעשוע שאמינם יכול להציג ב"Encore". דווקא ב"Ass Like That" הוא מבריק כמו שרק הוא יודע, עם חיקויי ראפ לארנולד שוורצנגר ולטריומף, הכלב הקומי, מהתוכנית של קונן או'בריין.

"Encore" מציע את אותו מתכון מוזיקלי עם ביטים אמינימיים טיפוסיים. הוא וד"ר דרה התחלקו ברוב ההפקה המוזיקלית, ואין ספק שהם עושים אותה על הצד הטוב ביותר, למרות מינימום השראה. ברצועה האחרונה, מספר 20 (!), מפציע שיר הנושא. להיט רחבות פשוט וסטנדרטי עם המנטור (ד"ר דרה) והשוליה (50 סנט) שמשמש כאוויר לנשימה. שיר כיפי שלא אומר כלום, אבל גם לא מתאמץ כל כך לומר משהו כמו שאר התקליט הזה. האם ב"Encore" אמינם כועס כי כבר אין לו על מה לכעוס? האם הוא נטפל לג'קסון ומקלל סתם כי מרוב אוהדים לא נשאר לו למי להיטפל? נקווה שהפרק הבא יהיה יותר טוב.

אמינם, "Encore" (הליקון)