אי שם בלה-לה לנד ישב לו צוות פיתוח שמרוויח יותר מדי כסף, וחשב על הסדרה ה"איכותית" הבאה שלו. הי, אמר אחד המעונבים, אולי נפתח סדרה מאיזה סרט? למה לא "טראפיק", סרטו של סודרברג על נפלאות הסחר בסמים. אוסקר כבר יש לו, עם קצת מזל נקבל עליו גם כמה פרסי אמי על הדרך. עזבו מקוריות, כל מה שצריך היום זה קצת סוחרי סמים, כמה מושחתים ואישה אחת שלא יודעת מה בעלה באמת עושה בזמנו הפנוי. נזרוק את הסיפור המקורי, או אולי נקבל ממנו "השראה", וננצל רק את המסגרת - שלושה סיפורים שונים שלכל אחד מהם צבע שונה. להם היו כמה דמויות, לנו יהיו הרבה יותר. להם היו שלושה צבעים, אנחנו נלך על חמישה.
וכך ממיני סדרה יצא סלט. והנה הבעיה עם סלטים, בייחוד כאלו שקונים בחוץ, מול דלפק מלא במגוון רב מדי של ירקות צבעוניים לבחירה (רק בתשדירי שירות חמישה צבעים בסלט זה באמת מתכון לחיים בריאים). אתה אף פעם לא יודע מה לקחת, ובסוף אתה לוקח קצת מהכל ומערבב עם רוטב אלף האיים. הסלט אולי נראה יפה והקופסה שלו מרשימה, אבל הטעם ממש לא מה שרצית. סמים, הנושא שעמו מתמודד הסרט המקורי, לא הספיק לחבר'ה מהוליווד. למה לדבר רק אל נפשו של קורבן החגיגת התמים כשאפשר לדבר גם אל לבם של מבריחי המהגרים למיניהם. ועם כבר בהברחות עסקינן, בואו נזרוק לקערה גם כנופיות פשע אסייתיות, בגדים מזויפים וכמה ערבים רעים מאפגניסטן, בכל זאת אנחנו פטריוטים.
אולי פטריוטים היא לא מילה מספיק חזקה. אוהבי מולדת פנאטים זה קצת יותר משקף את העניין. קרקס של פילטרים צבעוניים לא הספיק ליוצרים, הם היו צריכים עוד פילטר אחד קטן ומקומם, זה שדרכו נהגו האמריקאים לראות תמיד את המציאות, ואחרי ה-11/9 עושים זאת ביתר שאת. כי מיהם הערבים (או לצורך העניין כל האומות שאינן ארה"ב) אם לא "חיים בימי הביניים, אוכלים עיזים ומחזיקים את הנשים בשקים", כדברי הגיבור המושחת בסדרה. מושחת או לא מושחת, הוא מבטא את האתנוצנטריות של הסדרה כולה, ולמען הסר ספק, הוא חובש על ראשו כל השעה הראשונה כובע של FDNY, מכבי האש של ניו-יורק וגיבורי ה-11/9 הבלתי מעורערים. האפגנים האלה, הם לא מבינים שהצלנו אותם? והנה הם ממשיכים לסחור בסמים ולמכור נשק בכיכר העיר כמו הברברים שתמיד היו. וגם הצ'צ'נים האלה, שתופסים את מקומם בסדרה בתור ה"נאיבים שנורא רוצים לחיות בארה"ב", רק כוח הם מבינים.
באפי, ברונו וקלולס
כדי שלא תחשבו ששונאת אמריקאים מושבעת הנני, אקדים ואומר שאין לי בעיה ממשית עם סדרות אמריקאיות בכלל ועם סרטים שעובדו לסדרות בפרט. להפך, מעבר של סיפור מהמסך הגדול אל המסך הקטן לא חייב להיות בעייתי. סדרות כמו תהילה, באפי ואפילו קלולס הוכיחו שאם הדמויות מספיק טובות למסך הקולנוע הן ישתלבו בכיף גם ב-29 אינץ' אצלנו בבית. אבל מה קורה כשהולכות הדמויות ונשאר רק מה שמסביב? תארו לכם את התיכון לאמנויות במנהטן בלי הגאון המוזיקלי ברונו מרטלי, האם הייתם מסתפקים במורה המעצבנת לריקוד שדופקת עם מקל המטאטא על הריצפה? האם באפי הייתה מעניינת ללא דמותה של הגיבורה הראשית, שנלקחה מהסרט? במקום להשתמש בגיבורים, בקווי העלילה או אפילו בנושא המרכזי, לקחה הסדרה את הפרטים השוליים ואת כל מה שמושחת בעולמנו סמים, מבריחים וכל בן לאום שאינו אמריקאי - ופיזרה עצמה לדעת.
ל"טראפיק" היה סיכוי ליהנות מעלילה יפה תוך שימוש בהילה היוקרתית של הסרט שעליו היא מתבססת. מקש הסטופ בווידיאו שלי, לעומת זאת, התייאש מהר והתחנן כל השעה הראשונה שאגאל אותו מייסוריו. הסדרה מפומפמת קשות על ידי רשת כבר זמן מה בתור הסנונית הראשונה לרצועת האיכות האולטימטיבית של יום שישי, ונראה שהיא מנסה להוכיח זאת בכל פריים ופריים, ללא הצלחה יתרה. אם החלטתם בכל זאת להקדיש שעה וחצי מזמנכם למען המולדת האמריקאית דעו שיש אור בקצה המנהרה לקראת סוף הפרק הראשון העלילה המפוזרת מתחילה להתהדק משהו ואפילו רחמנא ליצלן לעניין מעט. אל תשכחו לקחת כובע, מימייה ומשהו שישאיר אתכם ערים בהצלחה.