עזריאליזם

את הספר, סליחה, את החיבור "במרחק הליכה" של ארנה קזין קראתי בחצי שעה. בעצם שלושת רבעי השעה, כי קראתי פרק אחד פעם נוספת. הבעיה שלא עלה לי שום רעיון, שום תמה מרכזית, אפילו לא איזה ויץ או משחק מילים שיאפשר לי להתחיל להריץ את האצבעות על המקלדת. השארתי אותו בצד ולמחרת קראתי שוב. ושוב כלום. בלוק. אז החלטתי – נגיש את זה כך. בלי התחכמויות. נספר לגולשים מה יש בספר ואולי אוסיף איזה תובנה או שתיים בשפה פשוטה, בלי רמיזות ובלי התחכמויות. פשוט. חתרני.

בארבעת הפרקים שבחיבור מנתחת קזין בבהירות ובאופן קולח את תרבות הצריכה הישראלית העכשווית. הניתוח נבנה על גבם של הקניונים, על תרבות הקניונים שהתפתחה כאן בעשרים השנים האחרונות, על מחשבות על עיר ופרברים ועל קורטוב של ביקורת פמיניסטית. פמיניזם מאוד מסוים, ליבראלי מאוד, פמיניזם שדוגל בשחרור האישה, בשוויון פשוט. פמיניזם ראשוני. ישן. פמיניזם בורגני. וסליחה, משעמם.

קורטוב הביקורת הפמיניסטית הלסבית שכן שזור בחיבור איננו משמש נדבך מרכזי בניתוח וחבל שכך. המעט שהקורא כן מקבל מזווית זו מרתק, חדש וכמעט לא קיים בשיח הפומבי בעברית (ועד כמה שספר בהוצאת "בבל" הוא שיח פומבי, הרי שאפשר בצער להגיד שהוא עדיין לא מקבל). מחשבות מקוריות על נשים, נשיות, מערכות יחסים והבניות כלכליות. קזין מגוללת את סיפורה של האישה שהשתחררה מעבודות הבית והחברה התירה לה לצאת למרחב, להניע את גלגלי המשק בעצמה. אישה פמיניסטית כתוצר של צורך קפיטליסטי למציאת עוד ועוד לקוחות. אז גם דאגו ליצור עבורה מוצרים יעודיים, כדי שיהיה מה לקנות וגם מקומות לצרוך אותם. אך בלי שום אפשרות לצרוח.

קניון סגור, מנוטר אקלימית, אטום לקולות הרחוב ולמראותיו. אטום למגוון החברתי השורר בכל קרן רחוב. קניון כתוצר תכנוני אדריכלי מדוקדק שעונה על צורך מסחרי וששכלל עצמו לדרגת אמנות. צריכה שמזינה את עצמה על ידי המצאת המדרגות הנעות והמזגן. בידוד מושלם. עסקה מוצלחת בשבילי, טובה גם בשבילם.

בשלב הראשון החליף הקניון את הרחוב הראשי של העיר ולאחר מכן, בשלב השני, פשוט הרג אותו. פיזית ומטאפורית. מרכזי הערים הפכו שחונים וצחיחים. החנויות המשפחתיות נעלמו, היחס האישי נגוז. המגוון, ההתמחות והבעלות הפרטית נגוזו לטובת מפלצות מסחר השייכות לקונגלומטים, שבכל פרבר מצוי שכפול של אותן רשתות עם אותם מוצרים ואותם עובדים בשכר מינימום.

בכל קניון ניתן לקנות את אותם בגדים, אותם מכשירי חשמל ולאכול את אותו אוכל. באף קניון אי אפשר למצוא נותן שירותים בדמות שען או סנדלר, גם לא נראה חנויות של ספרים משומשים או בגדים מיד שניה, לא ניתקל בקבצנים (שאם נרצה או לא, הם חלק מהנוף העירוני. עירוני, לא פרברי – והחיבור מאיר עיניים באשר להבדלים ביניהם) ולא ניחשף למסרים פוליטיים בכלל, או לכאלו שחורגים מעט שמאלה מהחלק הימני של המרכז.

הקניון משווק עצמו כא-פוליטי, בעוד הוא מקדם פוליטיקה ימנית עד מאוד. פוליטיקה של כסף,של צריכה, של קפיטליזם אכזרי ושל הנצחת מלחמת מעמדות כלכלית. ללקוחות יש, לבעלי החנויות והרשתות יש ולכל השאר לא. כל השאר נותרים מחוץ למשחק. כל השאר הם אותם אנשים שאינם יכולים להגיע פיזית לקניון, כיון שאין בידם לשלם עבור התחבורה ולהגיע לשם והם גם ובעיקר העובדים בקניון – שמשתכרים שכר מינימום, חרב הפיטורים מרחפת תדיר מעל ראשם (כיוון שאין זקוקים יותר למקצוענות. אין זבן, יש מוכר. אין סנדלר, יש מוכר בחנות נעליים שמחר תמכור חצאיות ואתמול מכרה המבורגר) וזכות סוציאלית כלשהי לא ניתנת להם. אפילו לשבת אסור ובטח שלא להתלונן (באדיבות הסופר פארם). כי מי שמתלונן מפוטר. מי שמתלוננת מפוטרת. וידם אינה משגת לקנות את אותם מוצרים שהם אמורים למכור.

החיבור ממלא סוג של חוסר במדף הספרים הישראלי, על ידי כך שהוא מסכם כתבים חשובים שהתפרסמו בעולם בשנים האחרונות (חלקם תורגמו לעברית, כמו "נו לוגו" של נעמי קליין ו"כלכלה בגרוש" של ברברה איינריך. שניהם בהוצאת "בבל") ומעתיק אותם למציאות הישראלית. קזין מצליחה להעתיק את הז'אנר הביקורתי הזה ולהגיש אותו לקורא הישראלי בשפה מובנת שמחוברת לכאן ולעכשיו. אותו קורא שיסתכל מעכשיו אחרת על מודעות של סופר פארם. קזין נסמכת גם על ספרים נוספים ואף מפנה אליהם בתום החיבור, אפילו שלא כולם תורגמו לעברית. ישנם חיבורים נוספים וחשובים לא פחות מאסכולה זו (כן, ניתן להתחיל לכנות כתיבה זו כ'אסכולה') שלא מאוזכרים שם, אבל זה לא משהו שחיפוש של שניה ברשת לא יביא אתכם אליו. אז לכו חפשו.

* במרחק הליכה / ארנה קזין. הוצאת "בבל".