לפני שהפכה לבונו-אייד, יו-2 הייתה אחת הלהקות הטובות בעולם. למעשה, גם אחרי שבונו החליף את הקפה והסיגריה בקופי אנאן, היא עדיין נחשבת ללהקת האצטדיונים הגדולה ביותר. אין בכך ספק. השאלה היא, האם יו-2 היא עדיין להקה שמצליחה לרגש ולהציע כנות כמו להקות צעירות שמושפעות ממנה, הווקמן למשל? האם הקהל שלא משוחד לטובתם צריך עוד שירים כמו "Stuck In A Moment" כשיש לו את הסטרוקס ופרנץ פרדיננד ועוד מאות להקות מצוינות שמתרבות בממדים של מגיפה? התשובה על כך היא לא. נכון שכל אלבום של יו-2, גם אם יציע עיבודי קליפסו חדשים לתשדירי הבחירות של כל המנהיגים שאתם בונו נפגש בשנים האחרונות, היה מוכר לפחות כמו כל להקות הרוק-אנ'-רול החדשות ביחד (להזכירכם הסטרוקס מכרו רק חצי מיליון מהאחרון ופרנץ פרדיננד שני מיליון), אבל אנו מדברים כאן על מוזיקה. אנו לא מדברים על מסעות צדקה שבהם ג'יזס בונו משנורר חמישה מיליארד דולר מבוש בתמורה לתמונה משותפת, אלא על הסיבה שבגללה הוא זכה לאפשרות הזאת. על אלבומים מוקדמים כמו "War", "The Joshua Tree" ו- "The Unforgettable Fire". כאלה שהצדיקו את העובדה שגם אנחנו תרמנו לבונו את כספנו.
ומה לגבי עכשיו, האם האלבום החדש שווה את המאמץ? אם אתה אוהב מאוד את יו-2, אז כן. אם אתה רק מחבב אותם ותקציבך מוגבל, אז ממש לא בטוח. זה כאילו שיו-2 של פעם שוב אתנו, לפחות ברוח, רק שכעת הם בני ארבעים פלוס. ערב מוצלח של אדם קלייטון כבר לא מסתיים עם הראש באסלה אלא "באחת עשרה וחצי, במיטה", בונו הקים את DATA (חובות, איידס, סחר, באפריקה) ועובד במרץ על פרס נובל לשלום, לארי מולן כבר לא ג'וניור ודה אדג' כבר לא חי על הקצה. איך שלא נסתכל על כך נגלה שהעולם ממשיך להסתובב ואנשים ממשיכים לקנות תקליטים חדשים של יו-2.
פצצה דולפת
"איך לנטרל פצצת אטום" אלבום האולפן האחד עשר של יו-2 נגנב מאתר צילומים עוד לפני שהוחלט על שמו המפוצץ, אך באופן מפתיע או מחשיד לא דלף לרשת (מוריסי רמז שמדובר בהונאה יחצ"נית). הוא מחזיר אותם לגיטרות ולאייטיז, במפתיע הוא כמעט ונמנע מלהיכנס לנושאים פוליטיים, ולפחות חצי מהשירים בו הם ראויים. הוא אלבום רוק-אנ'-רול שמגיע בתקופה שבה העולם מבקש גיטרות, ורצוי מהאייטיז. אין בו יציאות דיסקו וגם כמעט ולא עיבודים סמי-אלקטרונים. הוא לוקח צעד אחד קדימה את מה שהאלבום הקודם ניסה להציע בצורה מתחנפת - את הרגעים שהפכו את יו-2 ללהקה שמעיפה אצטדיונים באוויר. הוא נפתח עם "ורטיגו", שיר אנרגטי עם פזמון סוחף על להקת רוק-אנ'-רול שלא יודעת לרקוד, בחורה עם תליון של גיז'ס על הצוואר ובונו אחד שלא יכול לסבול את הביטים ומבקש חשבון. הוא ממשיך עם קטע אופייני ודי נחמד בשם "Miracle Drug", ואז עובר לבלדה מרגשת עם פזמון קורע שבונו כתב לאביו המנוח בשם "Sometimes You Can't Make It On Your Own". חציו הראשון של האלבום רועש, חציו השני שקט.
הרבה מחשבה הושקעה בסדר השירים. למעשה זה היה נושא לוויכוח ארוך בין בונו ודה אדג' שנפתר רק אחרי שהשמיעו את האלבום לכל האורחים בווילה המשותפת שלהם בריביירה הצרפתית, ולמעריצים שעמדו בחצר ונלקחו לסיבוב של ביקורת במכונית. אין עוד להקה בעולם שמשקיעה בכך כל כך הרבה מחשבה ואנרגיה. מצד שני, גם לא קיימת להקת רוק שהמנהיג שלה נהנה ממפגשים עם קונדוליסה רייס ומעריך את ג'ורג' בוש כאדם מצחיק. זה לא שלא נשארו להקות פוליטיות, רדיוהד ו-אר.אי.אם למשל, אבל תנו לתום יורק את בוש ג'וניור והוא מטביע אותו בתעלת נפט ואחר כך כותב על זה את הבלדה היפה ביותר שתשמעו בחייכם.
איפה שלחדרים יש שמות של צבעים
"איפה האהבה, אהבה ושלום?" שר בונו ברצועה הרביעית, ובא לך לצעוק לו, "בטוח לא בחדר הסגלגל!". דה אדג', שהיה, בלשון המעטה, לא מאושר מהפגישות בין בונו לנשיא בוש, נשאר ברוב הזמן לבד באולפן, לצדו היו המפיק הוותיק סטיב ליליווייט וגם בראין אינו, פלאד ונלי הופר. כל המעורבים באלבום עשו עבודה די טובה. יו-2 תישאר הלהקה הגדולה העולם גם אחרי האלבום הזה, ככל הנראה ירכשו אותו כמה מיליוני אנשים (את הקודם קנו 11 מיליון), ורובם ירגישו, ובצדק, די מסופקים. הם אמנם רחוקים מלהיות הלהקה הטובה בעולם, והסוף, כמו שבונו שר "הוא לא כיף כמו בהתחלה", אבל הסוף של יו-2 עדיין לא הגיע.
יו-2, "How To Dismantle An Atomic Bomb" (הליקון)