בלי פילטר

הבלורית של ג'ים ג'רמוש שוב מתנפנפת בגאון על תורן של סרט חדש. קוראים לזה "קפה וסיגריות" וזה הסרט היחיד בחצי שנה האחרונה שגרם לי להחזיק את הבטן מתוך חשש מוצדק שהיא פשוט תתפוצץ לי. במהלך חצי השעה הראשונה של הסרט, ברגעיו הלא מצחיקים ואפילו הלא מעט תמוהים, קם אחוז נכבד מהקהל ויצא מהאולם במלמולי אכזבה. ההפסד, כך הסתבר אחר כך, היה כולו שלהם.

ג'ים ג'רמוש, הבמאי והתסרוקת, ומי שאחראי בין היתר ל-"נרדפי החוק", "זרים" ו-"גוסט דוג – דרכו של סמוראי", מציג לנו את "קפה וסיגריות", סרט חדש-ישן שהוא למעשה אסופה של סרטים קצרים שצילם במשך שני עשורים כמעט. הדבק שמחבר את "קפה וסיגריות" עשוי מתערובת של קפה וסיגריות (כמה מפתיע), צבעי שחור-לבן, זוויות מצלמה פשוטות וקבועות ודיאלוגים פחות או יותר מאולתרים. את הדבק המיוחד הזה רקח המאסטר במשך לא פחות מ-17 שנה (!), כשהוא מצלם בכל פעם שניים-שלושה זמרים או שחקנים סביב שולחן בבית קפה.

הפרוייקט רב השנים התחיל ב-1986, בתום צילומי "נרדפי החוק", כשג'רמוש הנציח את רוברטו בניני וסטיבן רייט יושבים ליד שולחן בית קפה ומאלתרים את עצמם למוות בשחור לבן. הסרט בן 6 הדקות הוא גם הראשון מבחינת סדר ההופעה ב"קפה וסיגריות". אחר כך הפך ג'רמוש את העניין למנהג קבוע, וצילם את שאר האפיזודות המרכיבות את הסרט המקורי והנועז הזה. שחקנים ומוזיקאים רבים קיבלו קפה, סיגריה ובמה רגעית כדי לאלתר ולהשתולל בעוד מצלמתו של ג'רמוש מנציחה הכל בנאמנות אמביציוזית.

התוצאה היא בעצם שילוב של תכנית מערכונים עם סרטי הסטודנט המוכשר והמיוחד ג'ים, ומה שעושה את העסק לקורע הם בעיקר שילובים מוצלחים במיוחד בין פרפורמרים מתחומים שונים. בין הצירופים המשעשעים יותר תוכלו למצוא את אלפרד מולינה וסטיב קוגאן, רזה וגזה מהוו-טאנג-קלאן עם ביל מאריי, קייט בלאנשט מלהגת עם עצמה בשני תפקידים שונים, טום וויטס ואיגי פופ, ג'ק ומג וויט מהווייט סטרייפס ואחרים.

ההצצה בעלת האופי הגרו?פ?י שג'רמוש מעניק לנו אל חייהן של דמויות משמעותיות, כאלה שזכינו בדרך כלל לראות רק פן מצומצם מאד שלהן, היא חלק לא קטן מההנאה שאפשר להפיק מהסרט. אבל המהות האמיתית שמאחורי כל הפרוייקט הזה, על פי דברי היוצר, היא הניסיון למצוא את "החלל שבין כל הדברים", אימרה שחרוטה באות סינית בודדת על מצבתו של אמן הקולנוע היפני יאסוז'ירו אוזו, אחד הבמאים האהובים על ג'רמוש. החלל הזה, שבתרבות המערבית אפשר בהחלט לכנותו זמן קפה וסיגריות, הוא בדיוק מה שמעניין את הבמאי האמריקאי.

"כשואלים אותך מה עשית היום" מספר ג'רמוש, "אתה אף פעם לא עונה 'לקחתי הפסקה ושתיתי קפה'. זה הדבר האחרון שאתה חושב עליו. בדיוק בגלל זה אני אוהב לחשוב שמה שלא מושך אותך דרמטית לסרט הוא בעצם הבסיס שלו". הקפה והסיגריות, בעיני ג'רמוש, הם ממש לא המרכז של הסרט, אלא סמל לדברים הקטנים שאף אחד לא מתעד, והוא מנסה לתת להם ביטוי כדי להבין את המכלול.

אבל הרבה לפני האמירות המטאפיסיות, נדמה לי שמה שעניין בתחילתו של דבר את ג'רמוש, היה סתם להשתעשע. זה שכשיוצר בסדר הגודל שלו מחליט להריץ דחקות עם החבר'ה מתפלקת לו אמירה משמעותית על החיים ועל הקולנוע, זה לא משהו שצריך להפתיע אף אחד. ג'ים ג'רמוש, אחרי הכל, הוא האיש שכתב את "איש מת", הסרט המופתי בו נשלח ג'וני דפ לשייט אל העולם הבא כשחפיסת טבק במטלטליו.

אז איך "קפה וסיגריות"? אצל ג'רמוש יש שתי גלולות: אחת שחורה ואחת לבנה. מי שייקח את הלבנה יכול להריץ קדימה בדי.וי.די ולהנות מכמה מערכונים איכותיים במיוחד, אבל להפסיד את מה שיש לסרט הזה להגיד על העולם. מי שייקח את השחורה וייבחר לצפות בסרט כמו שהוא, יצטרך, לטוב ולרע, לגרד את עצמו מהרצפה כשיעלו הכתוביות. עכשיו תבחרו אתם.