פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פוסט עזריאליזם

      שרון כץ שולחת את איתמר רוב וארנה קזין להתבוסס ברחוב עם הקבצנים, היא רוצה להישאר בקניון

      "אני מעדיף לרכוש את הקפה שלי ברשת סטארבקס ולא בקפה השכונתי. אני יודע שאני משלשל את הכסף שלי לכיסו של אלמוני שמשתזף בהוואי עם 12 חתיכות, אבל לפחות אני לא צריך לראות את השכן שלי מתעשר על חשבוני". דן, פילוסוף אורבני, על יתרונות הגלובליזציה

      גם אני קראתי את הבקורת של ארנה קזין על הקניונים שמתחזקים והופכים לזירות ציבוריות על חשבון המרכז העירוני וכו'. קראתי – והתקוממתי. עם כל הכבוד למיתוס הרומנטי, כל מי שפסע אי פעם בקינג ג'ורג' יודע שבניגוד לקניון - הרחוב אינו ראוי לבני אדם. המדרכות הצרות מאלצות את הולכי הרגל לקפץ אל הכביש, בעלי הכלבים אינם אוספים את תוצרת חיות המחמד, קבצנים מבקשים ממך שקל בכל פינה, הזבל נערם על המדרכה גם כשאין שביתה, בקיץ חם ומהביל מדי, ובחורף – המים נקווים בביצות טובעניות. ועוד לא התחלנו לדבר על פיגועים.

      מה גם שבניגוד לביקורת של קזין - הקניון הוא גם מקום הרבה יותר דמוקרטי; דווקא הרחוב הפתוח הוא ג'ונגל שאוכלוסיות שלמות מודרות ממנו - נשים, זקנים, ילדים, נכים, מיעוטים אתניים - שיכולים לבלות בכיף בבטחה ובנוחיות רק בקניון. כל אישה שניסתה לעשות בגפה ג'וגינג אחרי השעה 10 בלילה, יודעת שהקניון פמיניסטי יותר מכל גינה, סמטה או גרם מדרגות בעיר, בכל שעה משעות היום. גם מיעוטים אתניים (ערבים לדוגמא) יודעים שרק בקניון, מרגע שעברו את הבידוק הביטחוני (כמו כולם), הם פטורים מתיחקור בטחוני אקראי ומשפיל באמצע הרחוב. ורק בזכות הרמפות, המעליות והמדרגות הנעות, יכולים גם נכים והורים שמסיעים עגלות ליהנות מתרבות הצריכה כמו כולם. אכן, הרחוב הציבורי הוא שוויוני ודמוקרטי רק עבור גברים יהודים חסונים.

      ספרים יד שניה ואופנת עילית מכיכר המדינה

      תאמרו – ומה בנוגע לאותן אוכלוסיות שאינן רשאיות לחדור אל הקניון – הקבצן, אוספת הבקבוקים, והרשו לי להוסיף – גם הפדופיל ומשמרות הצניעות של בני ברק. ובכן – לא כל מי שמודר מהקניון, בהכרח רצוי ברחוב. הקבצן ואוספת הבקבוקים אינם תולדה של סובלנות קיצונית של חברה הטרוגנית, הם שם פשוט משום שלא הוצא חוק נגדם. הם אינם חלק מן החברה אלא חלק מהדברים שהופכים את הרחוב לגועל נפש. אוספת הבקבוקים איננה עובדת עיריה שמקבלת משכורת מסודרת ופנסיה, אלא מישהי שבלית ברירה מצליחה לשרוד הודות לשאריות בקבוקי המים המינרלים של קזין.

      בין השאר קובלת ארנה על כך שבהיעדרו של רחוב, לא ניתן עוד לקיים פולחן שוטטות נוסח וולטר בנג'מין (למרות שאני אישית מצליחה להיאבד גם בקניון, אבל סביר שהיתה זאת כוונת המתכנן). אלא שהליכה לשמה ללא מטרה קונקרטית, הינה לוקסוס שמעטים יכולים להרשות לעצמם - אנשים שזמן העבודה שלהם שווה מספיק כסף כדי להותיר בידיהם זמן פנוי, ואנשים שאינם במעגל הצריכה כמו אוספת הבקבוקים. כל היתר, במיוחד כיום, נאלצים לעבוד במשך רוב שעות הערנות שלהם כדי להגיע לפרנסה הגונה. עבורם - הקניון הוא בסך הכל המקום הנוח הזה שבו אפשר לעשות את כל סוגי הקניות בזמן קצר יחסית. נכון שבקניון אי אפשר למצוא בגדים וספרים יד שניה (גם זה לא מדויק כיום), אבל מצד שני גם אי אפשר למצוא בו את מגוון האופנה העילית של כיכר המדינה.

      בניגוד למרחב הציבורי שהופקר על ידי הרשויות, הקניון הולך ומתפתח, ומספק יותר ויותר פעילויות שהיו יכולות להתקיים ברחוב אבל אינן מתקיימות בו. כמו לדוגמא בזאר האוכל ושוק המעצבים השבועיים בדיזנגוף סנטר. מגוון הפעילויות שחורגות מתכלית השופינג הבסיסית, כמו מתקני הפעלה לילדים ומופעי חינם בחגים, הפכו אותו למקום הבילוי האולטימטיבי לכל המשפחה. קשה להאמין, אבל מפלצות המסחר התאגידיות אפילו דואגות שכל ההמולה הזאת תתקיים בנוחיות מירבית הכולל שירותים ציבוריים נקיים יחסית, ספסלי ישיבה, ומוזיקת רקע עליזה. תאמרו – מדובר במזימה שנועדה למשוך עוד קונים. אבל כשהאופציה השניה היא להמשיך להתבוסס ברחוב, אין פלא שהמזימה כל כך מוצלחת.