וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

של מי החיים האלה לעזאזל?

29.11.2004 / 10:01

עם כל החיבה לנופים המקסימים של צפון ספרד, מיכל ויניק תקעה בעיניים עטינים של פרה כדי לא לנמנם ב"החיים שרצית"

הסלוגן הטיזרי שמלווה את "החיים שרצית", סרט ספרדי חדש, הוא "מה שלא נאמר – לא קרה", סלוגן מצוין לסרט שהחטא ועונשו הם תמצית רעיונו. הסיפור מתרחש בחבל קנטבריה שבצפון ספרד, שם בין הרים מוריקים לעמקים סטייל הפנדה טאו-טאו, מתנהלים לאיטם חייהם של אנשי עמק פאס – מקום אמיתי בו הזמן עצר מלכת והשאיר את הפרות לנהל את סדר היום. ובעמק, בבית לא גדול, גרות שתי אחיות יפות: ואל (מרטה אטורה) וחניה (קלרה לאגו), עם אביהן גילדו (חואן דייגו).

ואל, האחות הבכירה, מהווה תחליף לאם המשפחה המתה. היא מבשלת, חולבת, שוטפת, מנקה ומסדרת את הבית. חניה, לעומתה, הולכת לבית הספר כדי לרכוש השכלה, אבל במקום לשקוד בבית על לימודיה היא מתאמנת בריקודי בטן, טרנד נעורים אזורי. האב האלמן מעביד את בנותיו, ובמיוחד את הבכורה, וגם עובד קשה בעצמו. עד כאן מתנהלים חיי המשפחה החד הורית פחות או יותר על מי מנוחות, עד שריב שכנים על פרה חולבת גורם לאבא גילדו לגונן על בתו ואל ולהרוג את השכן סוורו (צ'לסו בוגאיו), איש ששימצו נודע למרחקים. אבל זו הרי לא עילה חוקית להוריד לבנאדם את הראש, והפחד מתחיל לכרסם בגילדו ובבתו.

במותו של סוורו, מגיע בנו ריי, מעצב השיער הקירח (לואיס טוסאר) כדי לכנוס את נכסי אביו. אבא גילדו מחליט בתגובה לשלוח אל מעצב השיער הצעיר את הבת הבכורה ואל, כדי שתוודא שלא יגלה את זהות רוצח אביו. אלא שכאן, כמו בכל סיפור אהבה טוב, נועץ קופידון את חציו דווקא משני צדי המתרס החברתי - ואל וריי מתאהבים עד כלות. ריי לא יודע שואל היפיפיה היא בתו של רוצח אביו, ואל היפה מתייסרת אבל מאוהבת עד מעל לראשה, ורומיאו ויוליה של עמק פאס הספרדי נקראים אל הדגל כדי להוכיח שהאהבה הספרדית לא נופלת מרעותה האיטלקית במאום.

100 דקות של בדידות

האם יצליחו לממש את אהבתם? מה יהיה על פרשיית הרצח? ומיהו האשם האמיתי? על כך ועוד, באולם הקולנוע הקרוב לביתכם. לגבי השאלה האם באמת יש צורך ב-100 דקות שלמות כדי לברר את כל העניינים האלה, אני יכולה לומר באופן נחרץ שהתשובה היא לא. "החיים שרצית" מלא ברגעים מתים, שאפילו העמקים של חבל קנטבריה אינם עמוקים כמותם.

נראה שמנואל גוטיירס אראגון, הבמאי והתסריטאי המפורסס (עטור הפרסים), לא החליט אם הוא הולך על דרמת רצח בקהילה, או על סיפור אהבה. השילוב ביניהם, במקרה הזה, מזיק וגורם לשתי העלילות, עלילת המוות ועלילת האהבה, לחבל זו בזו כמו זוג פצצות שמנטרלות זו את זו. אראגון הוא יליד קנטבריה. האהבה שלו לחבל הארץ המיוחד הזה, לשקט, להרים ולנופים ניכרת בכל דקת מסך. אפילו עטיני הפרות מקבלים במתנה מערך קלוז אפים מיוחד, חושפני כמו רנטגן ומקסים כמו ציצי של פרה. אולי דווקא אהבתו להווי ולטבע פגמה ביכולת של אראגון לספר על אהבה השלובה במוות ששתיקה גדולה מרחפת עליהן.

השחקנים לעומת זאת, הם החלק המשמח. מי שאוהב קולנוע ועוד לא הניח עיניו על לואיס טוסאר, האיש והקרחת, מוטב לו שילך קודם כל לראות את "קח את עיניי" (בויאין) שיצא השנה. גם ב"החיים שרצית" מפגין טוסאר את משחקו הכן והמרשים, לצדן של שתי השחקניות הצעירות ובעלות הרזומה שמגלמות את צמד האחיות. קלרה לאגו אף הייתה מועמדת ב-2002 לפרס גויה (האופיר הספרדי) לשחקנית המבטיחה.

ועם זאת, משחק מעולה לא יכול הציל תסריט עם חללים גדולים כל כך בין אירוע לאירוע, כאלה שעלולים להפיל גם את הצופה האנרגטי ביותר לשנת צהרים קלילה. חסרונו של המנוע הדרמטי בולט באופן גס במיוחד בסוף (זה בסדר, שום ספויילר), כשמגיע זמן תחרות החליבה שמרחפת מעל הסרט לכל אורכו, ולאף אחד לא ממש אכפת מה יקרה שם ומי ינצח. "מה שלא נאמר – לא קרה", אומר הסרט. ואני מרשה לעצמי להוסיף: "מה שכן קרה – לא מעניין".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully