כבר חמש עשרה שנה, תחת מנהלים אמנותיים שונים, מביא פרויקט "הרמת מסך" את הכוריאוגרפים המעניינים ביותר בשטח ממש עד אלינו, לפנים. השנה, הערב קובץ על ידי נאוה צוקרמן, שהיא גם המנהלת האמנותית של תאטרון תמונע. העסקה כוללת שישה ערבים, שארבעה מהם מקפלים בתוכם כל אחד שלושה מופעים קצרים, ואילו השניים הנותרים מוקדשים כל אחד למופע אחד באורך מלא.
מאחר והמחול הוא זרם אמנותי כמעט סגפני באופיו, והקהל הרחב של צרכני האמנות לא תמיד יתעניין בו וולונטרית, יש משהו חכם שיווקית בסוג כזה של הגשה. אז נכון, האורך הופך מופעים מסוימים לאפילו פחות נגישים, אבל מצד שני, הקהל מקבל פה הזדמנות לחוות סוג של ערב טעימות לשפה התנועתית הייחודית של כל כוריאוגרף.
אחת העבודות המעניינות בפסטיבל השנה היא העבודה הקצרה שפותחת את המסך הראשון בפסטיבל, "אחד" של הכוריאוגרף והרקדן שלומי ביטון. הבמה שלו חפה מתפאורה, ומאכלסים אותה רק הוא, ורימון שעומד להתפוצץ בכל רגע. ביטון פיתח שפה תנועתית יחודית, ציורית, שבמבט ראשון מתקבלת אצל הצופה כמעט כמו פנטומימה. יש בתנועות שלו משהו שמספר סיפור בצורה נקייה, ללא אגו. העבודה הקודמת שלו במסגרת הפסטיבל, "רק אויר (בלי ידיים)", עסקה בזוגיות, והייתה הרבה יותר אופטימית וקומוניקטיבית. פה הוא מכניס אותנו לסוג של מסע נפשי מלחיץ ובודד. בכלל, נראה כאילו ביטון הולך ומשתבלל. אפילו התנועות שלו הולכות ונכנסות פנימה, אל תוך הגוף.
חשמל זורם בכפות ידיה
בעוד העולם של ביטון הוא עולם שלם של הסתכלות פנימית ובחישה בדל"ת אמות הגוף, העיניים של רננה רז רואות תמונה מעט רחבה יותר. רז היא בחורה עם אמירה. העבודה הקודמת שלה במסגרת הרמת מסך, "קראו לנו ללכת", הייתה אחת מעבודות המחול הפוליטיות המרגשות שנראו כאן. הפעם בחרה רז להלוות לנו את המשקפיים הלא תמיד ורודים שלה, כדי שנסתכל על משפחה גרעינית, ומה שהולך לה בתוך הקירות. למרות שהעבודה הזו פחות מוצלחת ופחות מחדשת מבחינה תנועתית, גם הפעם הרעיונות הבימתיים של רז מפתיעים ומשעשעים. העבודה עם החפצים על הבמה פשוט מבריקה, ומצליחה לטעון את האווירה באולם בציפייה. חוץ מכל אלו, יש לרז יכולת מדהימה לעבוד עם רקדנים ללא הכשרה מסורתית ולגרום להם ליפול בדיוק למקום הנכון של עבודה תנועתית מרשימה, ועם זאת, לא יומרנית.
ממש באותו נושא משפחתי בחרו לעסוק הכוראוגרפית ענבל פינטו והבמאי אבשלום פולק, הזוג המלכותי של עולם המחול, בעבודה המהוקצעת ביותר שנראתה פה, אולי מאז העבודה הקודמת שלהם. "מה טוב בירח..", הוא מופע באורך מלא, והוא לא ישעמם אתכם לרגע. כמיטב המסורת של הזוג הפורה, גם פה מורגשת אווירת איורי ספרי הילדות שלכם והחסר-פה-רק-אוהל-קרקס-ופופקורן-במחיר-מופקע. המסורת המחולית המשעממת של במה ריקה ונטולת גימיקים מוחלפת בקירות גבוהים העשויים מקופסאות קרטון, המשמשות את הרקדנים בצורות שונות ומשונות. התלבושות נראות כמו תחילת המאה העשרים על ספידים, והשפה התנועתית מעט מריונטית ומלאה בהרבה הומור. קשה לתפוס בתוך כל התת מודע הצבעוני הזה איזשהו סוג של אמירה, אבל קל מאוד להתרגש מהדימויים הבימתיים של פינטו את פולק על תמונות משפחתיות ומה שעומד מאחוריהן.