דיסקו סיל

המפגש הראשון שלי עם סיל היה בטיול בר מצווה ללונדון. ראיתי סרט פורנו בטלוויזיה במלון ובדיוק אמא שלי נכנסה. למזלי, איך שראיתי את הידית מתכופפת העברתי ערוץ, ונפלתי על טופ אוף דה פופס. המגישה הבלונדה (אם אני לא טועה היא גם היתה בפורנו קודם) סיפרה על הפתעה מרעישה במצעד - "קילר" של אדמסקי הותיר מאחור את "Better the Devil You Know" של קיילי, וטיפס למקום הראשון. "שמעת" אמרתי לאמא, שמצידה כבר עזבה את החדר. כשהתחיל הקליפ כבר לא יכולתי לחזור. בקליפ אפשר היה לראות שהקול הגדול מאחורי המנון האסיד האוס הזה, הוא למעשה שחור מחוטט עם ראסטות שעונה לשם סיל. בשנה שלאחר מכן הסיל הזה, על תקן ההוא ששר ב"קילר", הוציא סינגל סולו מפתיע בהפקת המאסטרמיינד טרוור הורן, "קרייזי" שמו, שאולי יצא לכם לשמוע פה ושם (אני משוכנע שהוא עדיין אחד השירים הכי מושמעים בגלגל"צ, וכנראה בצדק). "קרייזי" אמנם לא כבש את ראש המצעד (הוא הגיע רק למקום השני), אבל האפקט שלו היה ברור - אדמסקי הפך להיות ההוא שנתן לסיל את הג'וב הראשון שלו (וחי עד היום מהתגמולים).

"סיל" היה אלבום בכורה שהתקרב לשלמות. נכון שבפרספקטיבה של עשר שנים הוא נשמע מעט נוסחתי, אבל אסור לשכוח שמי שהפיק אותו הוא האיש שהמציא את הנוסחה. קצת יותר מחצי עשור קודם לכן היה טרוור הורן, המפיק הדומיננטי ביותר בפופ של שנות השמונים, הפאפט מאסטר של הולי ג'ונסון והחבורה האקסצנטרית של פרנקי גוז טו הוליווד, והנה, פעם נוספת, הוא הצליח לנסח מחדש את חוקי הפופ. "Future Love Paradise", הסינגל השני הוא הוורסיה האקסטטית של סיל והורן ל"אימג'ן" של לנון, ההפקה המחודשת של "קילר" הוציאה אותו מגטו האסיד האוס בתוך מזוודה מלאת פאונדים למשהו גם ג'ורג' מייקל יכול לכסות, ו-"The Beginning" היה התשובה של הורן לטענה שהוא הזדקן.

למרבה הצער הקסם החד פעמי הזה, שילוב בין זמר תמים ומלא כשרון למפיק ממולח ברגעי הברק האחרונים שלו (והסליחה עם כל מי שחושב שטאטו הוא צמד לסבו-סובייטי מבריק), לא מתבטא באלבום האוסף של סיל, שאיפשהו, כששגה וחשב שהוא יכול ללכת בזכות עצמו, הפך לחיים הכט. הסממן המאכזב הראשון היה כאשר טען שהוא מנסה להתרחק כמה שיותר מהתדמית של "קילר", להפסיק לעשות מוזיקה עם מכונות ולהתחיל לעשות מוזיקה אמיתית (ולראיה גרסה אקוסטית מזעזעת ל"קילר"); הסממן השני הגיע עם החידוש הקטסטרופאלי שלו ביחד עם ג'ף בק ל"Manic Depression" של הנדריקס, שהיה חילול הקודש; הקש ששבר את גב הגמל היה "Kiss From A Rose", שהופיע בפסקול הסרט "באטמן לנצח", הגיש לו בעטיפה של ממתק את השוק האמריקני והשריש אותו סופית בתור סטינג השחור.

במקום לקנות את אלבום האוסף המסואב, שבטח יהיה שוס אצל עקרות בית מנוטינגהאם בכריסמס הקרוב, לכו על הראשון המצוין שלו, כדי להבין איך נשמע אלבום פופ שלם במיטבו.

סיל, "Best 1991-2004" (הד ארצי)

אם כבר מדברים על חשיבות המפיק בפופ, ועל אוספים שכדאי להיזהר מהם, אזי אני חייב להתריע מפני אוסף כפול בשם "דיסקו צרפתי", שנערך על ידי אילן בן שחר. על פניו נראה שיש לו מקדם דאחקות גבוה, אבל תאמינו לי שמדובר במוזיקה כל כך רקובה, שהיא מזמן כבר הפסיקה להצחיק. למי שמצפה לאוסף שיאגד את העבודות החשובות של סרון וכל החברים המגניבים שלו משנות ה-70' שהיו מסתובבים עם חלוק גם בשטח ציבורי - מדובר באלבום המחווה המושלם ל"על בטוח", תכנית הרדיו ששודרה בחסות קלאב מד. אם משווים את "דיסקו צרפתי" לגל אוספי הדיסקו ששוטף כבר שלוש שנים את העולם, עם עבודות אוצרות מרשימות של לייבלים כמו BBE או סול-ג'אז (שמתמקדים בדיסקו אמריקאי), אפשר לראות אותו כמייצג של המוזיקה שהפכה את הדיסקו לשם גנאי, לעומת היופי של הדבר האמיתי.

אמנים שונים, "דיסקו צרפתי" (הד ארצי)

עשרים שנה מאוחר יותר וחבורה נוספת של צרפתים נתנה את האינטרפרטציה שלה למוזיקה הומואית שחורה - אטיין דה קרסי והחברים היקרים שלו, פיליפ זדאר, אלכס גופר, די.ג'יי מהדי וגם אייר שחררו לעולם את צליל ההאוס הצרפתי, שאבן הפינה שלו היא האוסף "סופר דיסקאונט", שהיה טייק אוף מרענן על החבר הוותיק משיקגו. אתם הרי כבר מכירים את הסיפור. בערך לפני חצי שנה החל דה קרסי, שבינתיים הספיק לראות את הצליל הצרפתי דועך ונעלם, להוציא סדרה חדשה של קטעי האוס באווירה שיקגואית. הפעם, באלבום ההמשך "סופר דיסקאונט 2", דה קרסי והחברים החליטו להפציץ עם קטעי אלקטרו-אסיד חברותיים לדי.ג'ייז, שהקיום שלהם בתוך המרחב הביתי כמעט ומיותר. הגימיק הוא שקטעי האלבום קרויים על שם תוכנות לשיתוף קבצים ברשת, כמו למשל "אודיוגלאקסי", "סולסיק" ו"ביטורנט", ואפשר לשער שמדובר באבחנה אירונית של דה קרסי על שוק הדאנס. בניגוד ל"דיסקו צרפתי", "סופר דיסקאונט 2" הוא הצד היפה של הפואגרה, וכזה שדווקא עושה חסד עם הצליל של ההאוס העכשווי עם מספר מכובד של קטעים אפקטיביים, מהטובים שנעשו השנה. ההישג האמיתי שלו, היא הFאנקיות שמוציאה החבורה מאלקטרוניקה טהרנית – אין כאן סימפולים או שימוש בכלים חיים. כאלבום הוא פחות שלם ומגוון מהחלק הראשון, ולא ממש מומלץ לכל מי שגילה את עצמו איתו, וחושב על איזה פלאשבק מהיר. למי שמחפש אסופת קטעי רחבות שווה במיוחד עם הסאונד העכשווי של רחבות הריקודים המעודכנות, זה הדיסק בשבילכם.

אמנים שונים, "Super Discount 2" (אן.אם.סי)