גלנדון ואיזבלה

- כמה זמן אתם עוסקים באמנות?

זה כמו לנסות להיזכר מתי התחלנו לחטט. אמנות באמת דומה לנזלת. זה התעסקות בחומרים פנימיים וזה אף פעם לא נגמר.

- איפה ומתי התחילה האמנות בחיים שלכם?

ההתעסקות באמנות היא משהו די אוטיסטי ואז בא הרגע שאתה נהיה מודע להשפעה שלך על הסביבה. זה הרגע שלוקחים את האמנות לכיוון מסוים. אצלנו זה היה אחרי שגמרנו ללמוד אמנות. חשבנו להיכנס לעיצוב מצעים ועטיפות לאריזות מתנה אבל כולם אמרו שאנחנו מיניים מדי. אחת בשם פרחיה לקס אמרה לנו: "זה כלום, זה אפילו לא אמנות". אז הבנו שצריך להפסיק להסתובב כמו טאמבאלים ולהתחיל לעשות מה שאנחנו באמת אוהבים.

- האם אתם הומו?

המיניות זו נקודת מוצא שלנו וכמו כל דבר גם היא נוזלית. אין ספק שגלנדון גבר ואיזבלה אישה.
איזבלה: יש לי את היכולת והתשוקה להיכנס מתחת לעור של אנשים מסויימים. לנסות להרגיש רגשות דרכם, להידמות. לשאוב מהם יופי ולהתייחס אליו לזמן מה כאילו הוא שלי.
גלנדון: בסיטואציות מסויימות בא לי להרגיש אישה. לפעמים אני הולך ברחוב וכאשה אני מרגיש יותר סקסי. ולפעמים אני יותר גבר מסוקס, ובאמת אני מנסה להידמות לכל מיני שרירנים. יש בשרירנות משהו מאד הומואי וגם במילואים.
איזבלה: ההומואיות שלי יותר מתבטאת במשיכה לנצנצים וגם זכור לי שבצעירותי נהגתי ללכת למועדונים ולהסתכל על נערים עם שורטס צמודים.

- איזו מוזיקה שמעתם בזמן שעבדתם על התערוכה האחרונה?

על "הלם העתיד" עבדנו סביב השעון ככה ששמענו את כל לוח המשדרים של 106fm. ככה בחרנו את דידי דוקסין לתקלט בפתיחה. הרגשנו שהמוזיקה שלה ממש משפיעה לנו על העבודות. וכמובן את קרטיס מייפילד הגדול, זמר אפרו פסיכדלי שמפעיל את הרגלים גם כשיושבים, מרקיד את הנשמה ומזרים חשמל מעצם הזנב למוח. זאת הסיבה שגידלנו אפרואים גדולים בזמן העבודה על התערוכה.

- יש איזה תופעה תרבותית, או לחלופין סרט, ספר או אפילו תערוכה שהשפיעו עליך? איך זה מתקשר לעבודות שלך?

קודם כל אנחנו רואים בעצמנו תופעה תרבותית. העולם שלנו זה "אנטי תרבות". משתמשים בויזואליה ושיטות פעולה שנוגדים את הזרם המרכזי של התרבות. למשל, אנחנו מאד מושפעים מתופעת היזמות העצמאית, אבל לא בקטע של יוזמה=כסף אלא להחליט איפה מתי ואיך אנחנו רוצים להציג את האמנות שלנו.
סרטים שאנחנו מושפעים מהם: אקזיסטנז של קרוננברג וברזיל של טרי גיליאם, שני גאונים. מה שתופס אותנו שם זה נקודת המוצא האורגנית. העתיד מסמל מבחינתנו נטישה של הערצת המכונות והתבוננות פנימה לתוך המערכות הפנים גופניות. הטכנולוגיה היא רק תווך שמאפשר לאנשים להסתנכרן אחד לשני. אנחנו מתייחסים לעבודות שלנו כמו לגוף נושם שזז ומדבר כל הזמן. יוצרים מיני-עולמות סגורים, שהחוץ והפנים מתערבבים זה בזה. באמנות נוטים לדבר על נצחיות או לכידת רגע. זה נכון שהעבודות שלנו עשויות להתקיים לעד, במיוחד בפורמט דיגיטלי. אבל זה לא נכון שהזמן זז רק בציר אחד קדימה. הזמן זז במעגלים, שמיניות, ספירלות, לפעמים אפילו עומד ונח.

- איזה דברים מעניינים אותכם באינטרנט?

במיוחד האינטראקציה. האפשרות לראות חומרים של אנשים אחרים ובו בזמן להפיץ את החומרים שלנו. הביטול של הגבולות הפיזיים זה משהו שאנחנו מאד מתחברים אליו. וגם הניתוק מכלכלת הכסף והאפשרות לעשות את זה בבית.

- היית רוצה להגיב על אחת הכתבות שהתפרסמו בוואלה! בשבועיים האחרונים?

באמת לא מתפרסמות בוואלה! מספיק כתבות על אמנות שאפשר להגיב עליהן.

- למי ממוענת התערוכה שלך, האם יש דמות ספציפית? לגבי הצופים שלך, האם הם צריכים להניח משהו, לדעת משהו מראש?

התערוכה ממוענת במפורש למי שרוצה לראות אותה. לפני הלם העתיד, הסתובבנו בתל אביב עם פוסטרים והזמנות. יכולנו לחזר אחרי אנשים ולחלק הזמנות, אבל החלטנו להשתמש בשיווק לא אלים. תלינו את הפוסטרים מתוך אמונה, שמי שייתפס על זה יבוא. הרבה אמונה משולבת בסיפור הזה. אמונה בפתיחות מחשבתית וסקרנות. הצופים לא צריכים לדעת כלום מראש. גם אנחנו לא ידענו הרבה מראש על התערוכה הזאת, את האימג'ים קיבלנו רק זמן קצר לפני. צריך להיאבק בהרבה דיעות קדומות. אנשים אוהבים להגדיר אותך ולשים בקופסא בתוך המקרר. בעיתונים כתבו שזאת "תערוכת קומיקס" בעוד שזאת תערוכת ציורים. הציירים באים מתחום הקומיקס. הרעיון ליסד את "זרם האמנות המגניבה" בא לנו מהצורך לבטל ביקורתיות והגדרות, וגם להנות.

- האם יש מישהו, חי או מת, שהיית רוצה שיראה את התערוכה שלך?

סבתא חיה. אבל גם בחייה היא לא היתה באה.
גלנדון: הייתי רוצה שטרי גיליאם יראה את התערוכה שלי. יש לי פנטזיה שאנחנו נפגשים במעלית ואני מלקק לו את הנעלים.
איזבלה: נינה סימון, קורטני לאב ופי ג'י הארוי
גלנדון: וגם להקת פייבמנט