שמחה לאגו

סביר להניח שהדבר האחרון שאדם שפוי, בעל בינת לב ממוצעת, היה אומר לו נתקל באם שכולה זה "שלום, הנושא שלך מאוד כאוב ומרתק. תוכלי להשיב לי למשך שלוש דקות, אבל רק ב'כן ולא', על שאלות בנוגע למוות של הבן שלך?". ואף על פי כן, ולמרות שקובי מידן אפילו הוסיף מוזיקת רקע למקבץ השאלות המצמרר שערך עם אסנת וישינסקי, אמא של החייל ליאור ז"ל, אני משוכנע שהוא שפוי ואף אינו אדם רע מהממוצע. אז למה הוא מתנהג כך, מתאכזר למען הדיוק, אל מרואייניו בפתח העונה התשיעית של "פגישה לילית"?

הסיבה נעוצה ביומרנות. מידן הוחתם בערוץ 2 בכסות של המראיין הרגיש, החושב, המתעמק בנבכי נפשו של המרואיין. אולי רק בן ארצי נחשב אז חמוד יותר. כל עוד מידן עשה זאת ברדיו, ובעיקר לנוכח העובדה שאברי גלעד בחר להחצין לצידו את הצד המשועשע, הוא יכול היה לחיות עם עצמו בשקט. באמת השתדל להיות אחר. במסגרת ערוץ 2, לעומת זאת, גם לו מידן היה מעוניין בכך, אי אפשר לקיים ראיון אמיתי, חופשי מהורהר. הפרסומות בפתח. הרייטינג לא סובל שתיקות. מחשבות מבריחות אותו. אין בהן צבע. "כן ולא" לפיכך היא כמעט הדרך היחידה להתבטא שם, אלא אם אתה מסוגל להגדיר באופן ארוך יותר את המובן מאליו.

זו הסיבה שערוץ 2 ממעט לארח הוגי דעות, כי כמו מירי בוהדנה ופרידריך ניטשה, בני בגין וקומבינות או סתם שמן ומים - יש דברים שלעולם לא יצעדו יחדיו. סביר להניח שמידן יודע איפה הוא עובד. מי שבוחר למזג, כבר בתוכניתו הראשונה, לאחר פגרה ארוכה, סלבריטאות עם שכול טרי יחסית, מחזיק ברמת אינטליגנציה מספקת כדי להרשיע אותו תחת סעיף "הנאשם מודע למעשיו".

ובכל זאת, היומרנות של מידן היא הבעיה המשנית. משום שמידן אמנם לא מחלק פרסים, לא מציע טיפים לדיאטה חדשנית ולא מתקשר טוב עם הפריים-טיים, אבל הבעיה העיקרית איתו נעוצה בכך שמדובר בסתלבטן ללא רחמים. אחרת קשה להבין מדוע הוא משוכנע שהוא יכול לבאר, בחצי שעה, את כל הנימוקים להתנהגותו של המרואיין. מידן הוא פסיכולוגיסט. פסיכולוגיסט הוא אדם שיודע פחות מפסיכולוג אבל מתפאר ביותר. פסיכולוגיסט הוא מי שתוך פיזור אשליה של עומק סביב שאלותיו ואבחנותיו מצמצם את כל פעולותינו ומעשינו לכדי סיבה ברורה. תבחרו אתם מה הגישה הזאת יותר: משעממת או נבובה. כי לפי מידן, אם רגזתם היום בעבודה ככל הנראה זה רק משום שאבא שלכם נהג לעבוד עד מאוחר ולכעוס על השכן שלו, מנדלוביץ', שסופר כסף בלי להתאמץ. לכן, כמובן, בכל פעם שקשה לכם בעבודה, אתם נזכרים במנדלוביץ'.

פסיכולוגיסטיקה היא תבלין מעניין, היא יכולה גם לפגוע במדוייק לעיתים, אבל כשהיא משתלטת על השיחה, תוך ניסיון לאתר בכל מעשה משמעות חבויה, היא מחמיצה את החופש בלהיות בן אדם. בלי ועם מודעות, בלי ועם השפעות, בלי ועם לדעת. בן אדם אמיתי. שטועה ועושה וחושב ויודע וגם שוכח ורק אלוהים יכול, אולי, לפענח אותו. כך שמידן, שלכאורה יורד לעומק, לא רחוק למעשה מקוראת בקפה (הם תמיד מגיעים בסוף לטלוויזיה). כמוה, מידן מצמצם את האדם שמולו לסיבות מוחלטות.

כשוישינסקי סיפרה אתמול שבשעות הראשונות, לאחר שנודע לה על מותו של בנה, היא חשה תחושת צלילות וכוח להמשיך, מידן השים עצמו מופתע: "הרי יש בשעות הראשונות את הגרעין של מה שיהיה אחר כך", פתח כהרגלו במשפט שנשמע טוב אבל במחשבה שניה לא ברור מה פשרו, "אז איך לא התמוטטת? זה לא אנושי". כשוישינסקי התקשתה לספק תשובת מחץ, תרם לה מידן סיבה משל עצמו: "יכול להיות שיש לך כוחות, כי לפני המוות היו לך ולבנך עשרה חודשי חסד ביחד"?

באמת, קובי? זה מה שאתה חושב? שאמא של ליאור הפגינה עוצמה כי לפני מותו של בנה היא זכתה להעביר איתו עשרה חודשים צמודים? הרי בדיוק מאותה נקודה יכולת לתהות האם אחרי עשרה חודשים של ביחד הצער לא חורך יותר את הנשמה? ואולי בשעות הראשונות היא לא הייתה מודעת למעשיה? ובכלל, עם כל הכבוד לדד ליין של פתיחת העונה החדשה, לא חשבת לשאול האם חצי שנה היא זמן מספיק לרטרוספקטיבה? תחשוב קובי, ותזכור שאתה לא חייב לענות ב"כן ולא".