פרשת האי הישבני

אחד מאיי המחלוקת העיקריים הניצבים על הקו בין נגה ומאדים, הקו המסמל את המרחק העצום בין נשים וגברים, הוא סוגיית הישבן. תחת, יודע כל זכר בר דעת, הוא האיבר המדהים ביותר בגוף האישה. משיכתם האדירה של גברים אל אחוריים נשיים היא תכונה הטבועה בנו עוד מימי קדם, בהם ייחסו הזכרים אל האישה יכולות אלוהיות, וזאת בשל נפלאות אגן הירכיים בלבד. נשים לעומת זאת, מקיימות עם אחוריהן, כמעט תמיד, מערכות יחסים פרובלמטיות להפליא. בדקו אצל כל בחורה אקראית, והיא תענה נחרצות שהתחת הוא האיבר הארור מכולם. מופרעות יותר יכנו אותו "מום", ופקצות פסיכוטיות במיוחד תשבנה עליו, ותייחלנה ליום בו תשיק הרפואה הפלסטית ניתוח הקטנה אסתטית.

הסיבה לשנאה התהומית, הוא כמובן נטייתו הטבעית של הישבן להתרחב ככל שנוקפות השנים. לא משנה כמה מחמאות ושבחים תקבל בחורה על עכוזה המפואר, לעד תתעב אותו. לא פעם מצאתי את עצמי מתווכח עם בנות המין-היפה בנוגע לטוסיק המוצמד אליהן. מסנגר בעוז על זכותו האלמנטרית להתקיים, בעוד הן מציעות לענותו, להורגו או להגלותו לאלתר. כשעיניהן נשואות אל סמלי תרבות בעלות אגן מישורי להחריד, סמלים קלוקלים שהגיעו למעמד שכזה אך ורק בשל נטייתו ההרסנית של המין הנשי להלקאה עצמית, הפכו הנשים את ברכתן לקללה, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהקול הגברי שדעך לאיטו, אולי מתוך פחד לסתור את כיוון החשיבה הנשי הגורס כל כך.

בשנים האחרונות, אחרי יובלות של דימוי בעייתי, זוכה סוף-סוף הביג תוחעס לאהבה שנחסכה ממנו. מאז תקופת הרנסנס על צייריה חובבי האגן המרופד לא קיבל הישבן הגדול התייחסות תרבותית כה פוזיטיבית. מי שמובילים את המהפכה הם כמובן אמני הראפ, אשר מציבים בקדמת הקליפים נערות בעלות עכוזים עצומים, המשמשות מושא מיני לכל דבר. מביא הבשורה הראשון של תקופתנו היה הראפר Sir Mix Alot, שיצא ב-92' עם הלהיט "Baby Got Back", שיר הלל לישבנים הגדולים. השיר נפתח לקולה של נקבה נרגנת הלועגת לישבנה המרשים של נקבה אחרת. מכאן נכנס לפעולה הנביא, ולרקע הפלייבק האייטיזי הגרוע, הוא חורז מסר ברור מאוד: "אני אוהב ישבנים גדולים לא אשקר, גם שאר האחים לא יכולים להכחיש יותר. נשבר לי ממגזינים שאומרים שתחת שטוח זה הלהיט. כשזה מגיע לנקבות, קוסמופוליטן לא קשור לבחירותיי בשיט". שלא לדבר על תת-ז'אנר שלם של היפ-הופ שצמח פרא בחופי מיאמי, ונקרא בוטי-בייס, וכל כולו התעסקות אנאלית באגסים שחורים וגדולים, רצוי בחוטיני.


ראפרים כמו מיקס-אלוט סימנו את נקודת הפתיחה ממנה ממשיכות היום ג'יי לו וביונסה, שתי כוכבות-על שחבילות העונג שלהן הפכו אותן לסמלי המין הגדולים ביותר של המאה ה-21. נוכחותן של אלו בלב המאפליה זיכתה מיליוני בחורות ברחבי תבל בפריבילגיה להתהדר בגאון בישבנן המדושן. בתעשיית האופנה זיהו את הפוטנציאל, ואפשרו את כל הכלים לכך: מכנסיים בגזרה נמוכה, חצאיות קצרות החושפות ירך בשרנית, ואפילו תחתוני סיליקון המטעינות את התחת בנפח. המנתחים הפלסטיים כבר דיווחו כי כמות הנשים המבקשות "לתגבר את המדף האחורי" בהשראת ג'ניפר לופז גדלה מיום ליום, אך זוהי דוגמא קיצונית. הסימן המשמח לרבולוציה האנאלית, היא חדירתו של מושג חדש אל הלקסיקון. "בוטילישס", כינוי נושן שביונסה החזירה לתודעה ושדרגה פלאים, מציג את הטוסיק הגדול בדיוק כפי שהוא: איבר מיני, טעים, משובח, ולא פחות חשוב – מגניב. מעתה, אל לכם לקשר אל תחת רחב את המילה "כבד", כי אם את המינוח "עסיסי".

אם תצאו לסיבוב קניות קצר ברחובותיה האנורקטיים של ניו-יורק, תמצאו את ההוכחה המוחלטת לפטירתו של המראה הגבעולי. מבעד לחלונות הראווה של מיטב החנויות, תצצנה אליכם בובות בעלות ישבני ענק. בובות שופעות תחת, עטויות בג'ינסים נמוכי גזרה, המככבות גם בדרום העיר וגם אצל המותגים היוקרתיים. אם אנחנו באמת עושים הכל כמו האמריקאים, זה רק עניין של זמן עד שגם אצלנו תתפוס התופעה, ונוכל להודיע למשיח שהוא כבר לא חייב לבוא. העובדה שהתחת כבש גם את מעוז הדימוי הנשי האינסטינקטיבי ביותר, רק מחזקת את כוח ההכרזה: תם עידן העריצות של מראה הדוגמנית השדופה. אישה בעלת קימורי אגן רחבים איננה נחשבת שמנמונת, אלא מושכת במיוחד. נקודה. אתן מוזמנות לתפוס תחת ולהתבגר בנחת.

היה זה רק מתבקש שמאמר בנושא שכזה ייכתב בעטה של כתבת מיוסרת, אך לא במקרה התעקשתי ליטול את המשימה על גבי החסון. ברצוני להטביע סופית את אי-המחלוקת הסורר בים! לא אתיימר לדבר בשם הגברים כולם, אך אדבר כגבר לכל דבר: אנחנו באמת אוהבים שיש ישבן להיאחז בו. אולי זו קלישאה, אך קלישאות, כידוע, אף פעם לא נולדות מעצמן.