מונולוג מהרג'ינה

בפרק האחרון ששודר בארץ של "מתחת לאדמה" התנהל דיון מעניין בין המורה החדש לאומנות לבין תלמידי כיתתה של קלייר פישר. המורה ביקש מהתלמידים לצייר ציור ולרשום עליו את שם הצייר האהוב עליהם. הוא ידע לנחש מיהו לפני שראה מה כתוב. רק כשתזרקו לפח את ההשפעות עליכם, יצא האני האמיתי שלכם, הוא מתריס בתלמידיו. "אבל אמנים מושפעים מאמנות של אחרים, זה חלק מהתהליך" מתמרמר התלמיד ראסל. נראה לי שהאמת בדיון הזה לעולם לא תהיה אבסולוטית, אבל הנה שני אמנים, מוזיקאים, שנשמעים לי בדיוק באמצע, בשיאו של תהליך ההתנתקות מהשפעות העבר הברורות עליהם, לכיוון מציאת הקול הפרטי והייחודי להם.

התקליט האחרון והשלישי של רג'ינה ספקטור יצא ממש על תפר 2002-2003. כששמעתי אותה אז לראשונה, פשוט הרגשתי שהיא אומרת את כל מה שרציתי להגיד לבחורה אחת. היא אמנם הלחינה את זה, וניסחה את זה באופן שלא ידעתי, אבל זה ממש נתן לי את התחושה, שאם הקול שלי לא ישמע, אולי היא במקרה תשמע אותה ותחשוב עלי. ספקטור היא מהגרת רוסיה שחיה ופועלת בברונקס. גורדון רפאל, שהפיק את שני האלבומים של הסטרוקס ומנהל לייבל בשם שופליפטר רקורדס, בו הוא מחתים אמנים ייחודיים מכל העולם, נדלק עליה לחלוטין, החתים אותה והפיק את "סובייט קיטש" האחרון שלה, שמתחיל לתפוס תאוצה בחודשים האחרונים. הוא גם ציוות אותה להופעות עם הסטרוקס, שם היא שרה איתם דואט משותף שהופיע כבי-סייד באחד מסינגליהם האחרונים.

אבל עזבו את כל התוספות. ספקטור היא מה שנקרא סינגר-סונגרייטר. גרעין שיריה מבוסס על קולה ונגינת הפסנתר התיאטרלית שלה. עם זאת, היא שונה מקו השירה שמאפיין את זמרי הפולק האקוסטים המזוהים של ימינו. הטקסטים של אליוט סמית, סופיאן סטיבנס ושות' הם צולבים, אבל מנוגדים לרוב לשירה העדינה, היפה שלהם. כזמרת, ספקטור יותר בוטה מהם.

כשהייתי ילד אהבתי מאד את קייט בוש. לטורי איימוס לא התחברתי כי אז היא נשמעה לי כמו חיקוי לא מוצלח שלה. שנים לא הקשבתי לשתיהן, והדמיון הראשוני של ספקטור לסגנון השירה והפסנתר גרם לי לתהות מדוע אני שב למשהו שעשיתי כל מאמץ להתרחק ממנו. ואולי זה בדיוק העניין – ספקטור, ניתן להניח, מכירה טוב-טוב את בוש ואיימוס, ממש קשה להאמין שלא. אבל המצע שלהן מהווה רק רקע לקול הפרטי והמקורי של ספקטור שגדל מהן הלאה. אלה בדיוק ההשפעות, שמהוות חלק בלתי נמנע מתהליך היצירה, וספקטור בדרך לשלב הבא. היא גם מזכירה מדי פעם את ג'וני מיטשל, ואפשר גם לשמוע פה ושם את רוח ברודוויי. מצד שני, אם חייבים לשייך אותה לאיזשהי קבוצה שהיא לא "רג'ינה ספקטור", אפשר אולי להתייחס לחבורת האנטי-פולק הניו יורקית, בראשותם של אדם גרין וקימייה דוסון - צמד המולדי פיצ'ז. כי בדומה להם, החיפוש של ספקטור הוא משועשע, מרגש ומצחיק בו זמנית, למרות האופציה להתבכיין ולהתיפייף על הפסנתר. לפעמים עודף המודעות העצמית הפוסט-מודרניסטית עומד בדרכם של דוסון וגרין לצמרמורות. לספקטור, להבדיל, יש מינון כמעט מדויק בין ציניות ומודעות לבין פגיעות ותשוקה. וחוץ מזה, נראה לי שאני קצת מאוהב בה.

רג'ינה ספקטור, "Soviet Kitsch" (יבוא, Shoplifter)

ומה שאינדי לאחד הוא הצלחה מסחררת לאחר. ספקטור הוחתמה לא מזמן בחברת התקליטים הגדולה Sire, מה שאומר שלא נותר עוד המון זמן עד שמישהו יוכל להגיד "אני הכרתי אותה קודם". ג'נס לקמן נחשב לאמן אינדי-פופ בארה"ב, למשל, אבל במולדתו, שוודיה, הוא דווקא מצליח. מאוד. גם הוא סוג של סינגר-סונגרייטר, אבל מכיוון מאד שונה. למרות הטון המינורי והמהורהר שלו כזמר, הוא מעוטר לרוב בעיבודים תזמורתיים, אפילו פומפוזיים לעיתים. כמלחין הוא מזכיר את ברט בכרך ופופ הסיקסטיז המתוק-מריר שלו, וכזמר הוא איפשהו בין סקוט ווקר הגדול מהחיים לסטיבן מריט, סולן המגנטיק פילדז הצנוע. כשהעיבודים שלו מינימליסטיים ומסתפקים בגיטרה אקוסטית וכלי הקשה, אפשר לדמיין את לקמן מאזין לתקליטים האחרונים של לאמבצ'ופ. אבל ברובם, כשהם מתמלאים בכלי מיתר עשירים, הוא שוב מזכיר את ווקר וגם את ההפקה שלו לתקליטם האחרון והלא מספיק מוערך של פאלפ, "We Love Life".

הרבה יותר מספקטור, לקמן נשמע כאילו תמיד היה כאן, והוא גם מתהדר בנוצות ההשפעות עליו. אבל קשה שלא להרים גבה מופתעת למשמע טקסט כמו: "כשאנשים חושבים על שוודיה / אני חושב שהם מקבלים את הרעיון הלא נכון /כמו קליף ריצ'ארד שחשב/ שהיא רק פורנו וזיבה/ ולו ריד אמר בסרט/ כחול בפנים / שבהשוואה לניו יורק סיטי/ שוודיה היא מקום מפחיד / נדמה שיש להם נקודה / אחרי פגישה עם הבחורה הזאת / אולי לא קליף ריצ'ארד / אבל לו בטוח פגש אותה...".

לקמן הוא לא השוודי היחיד השנה שעשה מעשי קסמים של פופ מודע לעצמו בהשפעות סיקסטיזיות מגוונות. אפשר למנות לצדו גם את הקונקריטס, ו-Dungen למשל. מבחינות רבות, "כשרציתי להיות הכלב שלך", אלבום הבכורה החדש יחסית שלו, מזכיר את האלבום האחרון, של הדיוויין קומדי,"Absent Friends". גם שם אפשר לשמוע את סקוט ווקר בכל פינת תזמור בומבסטית ובשירה של ניל האנון, עם כרבולות השיער של הסמיתס שממשיכות לשמש כתפאורה. הדיוויין קומדי הם אולי להקה שלא "קול" לאהוב, אבל האמת ש-"Absent Friends" הוא אחד האלבומים המרגשים של השנה. ובשנה דחוסת אינדי-פופ מתוזמר היטב ומפוצץ בתאווה, מאלבום הבכורה של The Arcade Fire הקנדיים ועד לאלבום החדש של Flotation Toy Warning, הרכב לונדוני פסיכדלי מצוין, ג'נס לקמן הוא אחד המעניינים יותר.

ג'נס לקמן, "When I Said I Wanted To Be Your Dog" (יבוא, Secretly Canadia)