הוא קול כל-כך

באחת מתוכניותיו האחרונות של הקומיקאי האמריקאי קולין קווין ("לא תקין") אמר אחד האורחים, שהגיע הזמן לסגור ילדים לבנים בסדנאות מיוחדות, שיגרמו להם להאמין שזה "קול" להיות לבן, ילמדו אותם להגיד מחדש את המילה "dude" ויצליפו במי שיעז לומר "fasheezzzee", הדרך של הראפר סנופ דוג לומר "for sure". לתוכנית הקומית שהוא כיכב בה ב-MTV קראו "דוגי פיזל טלוויזל". סנופ הוא האחראי המרכזי לכך שילדים לבנים חנונים ועשירים רוצים להיות ערסים. הוא גרם לילדים הלבנים הכי בטוחים בעצמם לאבד אמונה בקוליות המדומה שלהם, לטובת דיבור בסלנג, הדי אידיוטי יש לומר, שלו. ולמה? כי הוא פשוט כל כך, אבל כל כך, קול.

סנופ מסוגל לומר את המילים הכי איומות, אלימות ומטונפות, ולא קיים המיקרוסקופ שיאתר עליו גלי זיעה. הוא לעולם נינוח, בחיים לא מתאמץ. הוא יכול לשיר על רצח ברוטאלי, וזה תמיד ישמע כאילו איזה כוסית בדיוק עושה לו מסאג', או כמו שהוא בטח היה קורא לזה, "מאסיג'י". הוא יכול לרדת על (אחת ממיליארד) הבחורות שלו, וגם בשיא הקריזה, לא נוכל לדמיין אותו עושה את זה מחוץ לג'קוזי המוזהב ביותר בקליפורניה.

כבר מהרגע הראשון שקולו ופניו צצו בדואט הגנגסטא המושלם "Deep Cover" יחד עם ד"ר דרה, הוא לא נשמע כמו אף אחד לפניו. שני התקליטים שפירסמו אותו, "הכרוניק" של דרה ו"דוגיסטייל" שלו, הפכו אותו לכוכב הראפ הגדול בעולם, כתר שעבר באופן זמני אחריו לפוג'יז, וכיום ללא ספק אוחז בו אמינם. אבל גם לסנופ היה חלק באיבוד התואר. הפסקת העבודה המשותפת עם ד"ר דרה כמעצב הסאונד המפנק והקונספט שלו, די משכה לסנופ את השטיח המפואר מתחת לרגליים. הוא התחיל לעבוד עם מסטר פי, והאחרון העניק לו טאץ' של מוטל זול וזבלי, שהפך את סנופ לאחת הבדיחות העצובות של הראפ. אבל מאז החיבורים הבאים שלו עם דרה, במיוחד ב-"2001" של הד"ר, סנופ רק יודע עדנה. אלבומו החדש "R'n'G (ריתם אנ' גאנגסטה)", הוא אחד משלושת הסולואים המעולים ביותר שלו. ומעניין שדווקא בשנה בה גיבורי האנטי-פופ של הראפ כמו הרוטס ומוס דף, נופלים אמנותית כמו זבובים, אמן לכאורה פופי יותר כמו סנופ פשוט פורח. "R'n'G" הוא טיול צבעוני בתולדות ה-Fאנק הסבנטיזי השמן, לכיוון ימי האולד סקול ראפ, ועד לסאונדים המתכתיים-עתידניים של הנפטונז.

ההשפעה החזקה ביותר על סנופ של תחילת הדרך היתה של ג'ורג' קלינטון ופאנקדליק. ב"R'n'G" הוא מוכיח שהוא גם הבן המוזיקלי החוקי שלהם. האלבום הזה הוא תרגום מודרני מענג לשפה שהם המציאו. זה כבר לא סימפול, זה השלב הבא של הדיבור המוזיקלי. הטקסטים ממשיכים להתעסק בסמים, אלימות וביצ'ז. אבל הגשת הראפ שלו היא מצחיקה ומתפנקת, והוא עדיין היחיד בעולם שמסוגל להיות גם סליזי, גם אלגנטי וגם לא לצאת פתטי. סנופ הוא ה"איך" על חשבון ה"מה", אבל למי איכפת כשזה כל כך סקסי. האלבום נסגר בקאוור (שהוא למעשה רמיקס) לשיר מופלא של קרטיס מייפילד, שמזכיר שלמרות שהאלבום הזה הוא רק כמעט מושלם, הוא דחוס בנשמה, שכמה מעמיתיו היומרניים יותר צריכים לשוב ולחפש.

סנופ דוג, "R’n’G (Rhythm & Gangsta): The Masterpiece" (הליקון)

ד"ר דרה, "The Chronic" (הליקון, 1992)
אלבום הג'י-Fאנק הראשון בהיסטוריה, שהמציא את הסאונד ההדוניסטי של ראפ החוף המערבי. ד"ר דרה השתחרר מ-NWA והעביר את הטקסטים האלימים שלהם אל סימפולי הסאונדים המסונתזים והנעימים של ג'ורג' קלינטון. סנופ לא היה צריך אפילו להתאמץ כדי לגנוב ממנו את ההצגה. הגשת הראפ הנמרחת שלו הייתה מנוגדת לצעקות שהיו מקובלות אז בראפ, ולמרות ריבוי המשתתפים באלבום, סנופ הבלט מעל כולם. אחרי תקליט המפתח הזה, השתנו פני ההיפ-הופ כפי שהכרנו אותם.

סנופ דוגי דוג, "Doggystyle" (הליקון, 1993)
הסולו הראשון של סנופ, כשעוד היה לו "דוגי" בשם. התקליט הזה היה אפילו יותר פופי ונוצץ מ"הכרוניק", ומיתג את סנופ כדמות עגולה, כמעט קרטונית. גנגסטר, סוחר סמים, זיין בלתי נלאה ומאוהב בעצמו עד מעל הראש. ניתן להניח ששביעות הרצון העצמית ששררה על התקליט הזה היא גם שהפילה את סנופ באופן זמני אחריו, אבל הוא נותר תקליט ראפ-Fאנק מסיבות קלאסי.

סנופ דוג, The Last Meal" (הליקון, 2001)
אלבום המופת של סנופ. אחרי שנות הדעיכה עם מסטר פי, הוא מחזיר את הכיף והמקוריות לשירים שלו. אחרי שנות רעב של ביטים רזים, סנופ מתמלא מחדש במוזיקליות, במלודיות ובהפקות עשירות. ההומור העצמי שכל כך היה חסר קודם, יוצא הרבה בזכות ההפקה הסופר-מגניבה של טימבלנד. ד"ר דרה מזרים דם חדש לביטים עוצמתיים ואפילו הנוכחות המזערית של מסטר פי משעשעת בדרכה העילגת.