קלאסי שובי הביתה

ערוץ. תרבות. ישראלי. מילים אלו, שמרכיבות יחדיו את השם של רצועת התרבות היומית בת הארבע שעות שעלתה בערוץ "הופ" משעה שמונה בערב ועד חצות, הן שלישייה טעונה ביותר. המילה הראשונה "ערוץ" נדמית יומרנית למדי להגדרת ארבע שעות אלו, אך בהנחה כי הבטחת הקברניטים תתממש והרצועה אכן תתפתח לערוץ מלא, נקרא לכך אמת חלקית בפרסום. המילה השנייה בעייתית עוד יותר. מה מגדיר תרבות? קונצרט זה תרבות? אופרה? שיחה בין אנשי רוח? ומה לגבי משחק כדורגל? הופעות של הרכבי וזמרי רוק ופופ? ומה עם דיון אינטליגנטי בתעשיית הפורנו שמתפתחת לאט ובבטחה בארץ הקודש? זה לא נחשב? העניינים מסתבכים עוד יותר כשמגיעים ל"ישראלי". האם ישראלי חייב להיות יהודי? חילוני? אולי דווקא דתי? מה עם ערביי ישראל? אולי רק אנשים שנולדו בישראל? איך נקרא לילדה, שנולדה בישראל להוריה הפיליפינים, שנרדפים על ידי משרד הפנים? האם היא ישראלית? למרבה הצער, למרות שמילים אלו פרוצות לרווחה במשמעויותיהן השונות, מתעקש ערוץ התרבות הישראלי החדש להתנהג כאילו לכל מילה כזו יש אך ורק הגדרה מילונית אחת שנחקקה עוד בקדמת דנא.

אין זה הוגן לבקר ברשעות ובהחלטיות ערוץ חדש שרק עלה. לכן אקדים ואומר שבעידן זה של מפלצות בידור דוגמת צביקה הדר ואדיר מילר, יש משהו מרענן וקוסם בערוץ חדש, שעולה לאוויר, ומכריז בפה מלא על מחויבותו לדיון מעמיק בתרבות. עם זאת, לא ניתן גם להתעלם מהתעקשותו המרגיזה של ערוץ התרבות הישראלי, להתנהג כאילו שום דבר לא השתנה באקלים התרבותי והטכנולוגי בישראל מאז ימי הזוהר של רוממה. גם התפיסה הכה צרה, שמפגין ערוץ זה, לגבי מושג כה רחב כמו "תרבות" אינה מוסיפה כלל לנחת הרוח.

כיהלום שבכתר המפוקפק, שעטה ערוץ התרבות הישראלי על ראש עצמו, מתפקדת תוכנית האירוח היומית "זמן תרבות" אותה מנחים לחילופין העיתונאית סמדר הירש והמחזאי בן לוין. בנוהל הרגיל מעוצב האולפן בסטייל מטבח יאפי משנות התשעים. לאורח, למנחה ולמנחה האורח מצורפות כוסות מים, עציצים ירוקים שמוסיפים לטאץ' התרבותי הנינוח ולחלל האוויר מועפים בנונשלנטיות ביטויים כגון "האישי הוא פוליטי" וה"פונקציה של המחול במרחב התרבותי". בין האורחים, שעברו באולפן בשבוע האחרון, ניתן לציין אושיות משפיעות כגון אוהד נהרין, הכוריאוגרף המלכותי, ועומרי ניצן, בימאי והמנהל האומנותי של תיאטרון הקאמרי.

למעט האולפן חסר ההשראה, ניתן להגדיר את התוכנית כמספקת ביותר. סמדר הירש ובן לוין מתגלים כמראיינים אינטליגנטים ורהוטים והמנחה האורח, המצורף בכל תוכנית בהתאם לעיסוקו של המרואיין, מוסיף אף הוא עומק אותו לא ממש תוכלו למצוא בראיונות של אסף הראל וחבר מרעיו. בפה מלא אפשר להגיד כיפאק היי לתוכנית שלא מתביישת לדון ברצינות על תחומים כתיאטרון, מחול, ספרות ועל ההקשרים החברתיים והתרבותיים שלהם בישראל.

אך למעט "זמן תרבות", מתפקד בינתיים ערוץ התרבות הישראלי, כמחסן חלקי חילוף ומלאי של ערוץ שמונה. במשך שלוש וחצי שעות מדי יום ביומו, מקבל הצופה אך ורק שלל אופרות, קונצרטים והופעות מחול. כל זה טוב ויפה, אך כשממילא בערוץ שמונה אפשר לקבל את המנה היומית של המחול המצולם, מדוע דרוש עוד "ערוץ", שמגיש בדיוק את אותו דבר. יותר מכך, למה בישראל של תחילת המאה ה-21, מצמצם את עצמו ערוץ ה"תרבות הישראלי" לחשיבה כה צרה. האם לא מזמן אבד הכלח על תפיסה אליטיסטית ומתנשאת זו בה מוגדרת תרבות רק סביב מספר כה מוגבל של אמנויות? מה קרה לציור? איפה אמנות הרחוב? איפה היוצרים הערביים? מה קרה לעלייה הרוסית והאתיופית? לאן ברחו הנשים? ומה לגבי קומיקס או גרפיטי? לאמנות ממוחשבת, לאינטרנט או לתרבות המועדונים? האם לא יפיק ערוץ זה תועלת רבה יותר משילוב בין זרמים, מדיומים וז'אנרים אלו במקום להתמקד אך ורק בשירת פלצאטו ובעשיית שפגט בחצאית טוטו?

וטרוניה אחרונה לסיום אופרה פולנית זו, גם אם כבר החליטו בערוץ התרבות להתמקד נכון לעכשיו באמנות "גבוהה" בלבד, מדוע לא להשקיע יותר ולנצל את כל ההתפתחות הטכנולוגית והגרפית של העשורים האחרונים. נניח שאכן אני בור ועם הארץ ורוצה לצפות בטלוויזיה על מנת להרחיב את השכלתי בקונצרט של שוברט. מדוע לא לגנוב מבית היוצר של MTV ו–1VH רעיונות ולהוסיף לדוגמה פופ–אפס לאורך הקונצרט. מידע על שוברט, על היצירה, על הנגנים ואולי אף איזו רכילות עסיסית. אולי כך ניתן יהיה לפנות לקהל רחב יותר במקום להסתגר במגדל השן האליטיסטי. מה? העובדה ששוברט נפטר מעגבת לא נחשבת כתרבות בכלל?