שתי מסורות ייחודיות לארצות הברית מתאחדות להן פעם בשנה בסוף נובמבר: חג ההודיה והסוויפס (sweeps) של רשתות הטלוויזיה. חג ההודיה הוא האירוע האמריקאי האולטימטיבי: יום חמישי האחרון של נובמבר הוכרז כחג חוצה דתות, מינים וגזעים (מלבד אינדיאנים, יזכירו לכם פה המרצים להיסטוריה) שבו מתכנסת המשפחה ליום של בליסה חסרת רסן של תרנגולי הודו. במילים אחרות, תחת האמתלה של תודה לאלוהים על החיים הנפלאים באמריקה מקבלים סוף שבוע ארוך שמוקדש רובו לקניות לקראת חג המולד הממשמש ובא. רעיון גדול, ורק באמריקה.
הסוויפס הוא האירוע החשוב ביותר בעונת הטלוויזיה: היות והרייטינג של נובמבר משמש לקביעת מחירי הפרסום לשאר החורף, הרשתות משקיעות מאמצי על במשיכת צופים לאורך כל החודש. אם פתאום אתם נתקלים באחת הסיטואציות הבאות על המסך הקטן בישראל, דעו לכם שעונת הסוויפס הייתה בעיצומה באמריקה: הופעת אורח של כוכב הוליוודי, משברי בריאות אצל אחת הדמויות המרכזיות, קרוס-אובר בין סדרות (למשל, טנצר מ"שמש" מפציע ב"שיר שלנו"), מיני סדרה יוקרתית על אסון טבע או כמובן, ספיישל איחוד של להיט ישן.
זהו הקונטקסט שבו יש לבחון את פרק האיחוד של סיינפלד, שילוב מעניין בין ציניקניות חמדנית לנוסטלגיה דביקה. הציניקניות החמדנית מושפרצת לפנינו מכל עבר: ג'רי והחברה משתפים פעולה שוב רק על מנת לקדם את מכירות ה-DVD החדש של שלוש העונות הראשונות, ו-NBC מצידה נותנת להם זמן אוויר כי הסוויפס בשיאם. נוסטלגיה דביקה הייתה נוכחת בשיבוץ הבולט של הפרק בחג ההודיה עצמו, כאילו היו ארבעת המיזנטרופים המופלאים חלק אינטגרלי מהמשפחה האמריקאית שיש להזמין לחג.
כיון שלא מדובר בפרק עלילתי חדש אלא בסוג של פגישת מחזור בין הנוגעים בדבר, הציפיות לא היו בשמיים. מי מכם שצפה בפרק האיחוד של כוכבי 90210, למשל, יודע שלרוב מדובר בנומבון יעיל במיוחד. כך קרה שבאופן פרדקוסלי, ההפתעה הנעימה הראשונה בספיישל נרשמה בכך שהם בכלל לא נפגשים. מכרו לנו "איחוד" נרגש, אבל למעשה קיבלנו סרטון דוקומנטרי סטייל ערוץ E. קצת פלאשבקים, טיפה פספוסים והרבה ראיונות נפרדים עם ארבעת הכוכבים והתסריטאי הראשי (לארי דייויד המלך),ללא חיבוק מעושה אחד לרפואה. ביזנס, נוט פלז'ר.
תרגיעו
מה שכן קיבלנו, זו הצצה למקורות ההשראה של סיינפלד ודייויד (חנויות מכולת ודיינרים, מפתיע!), ביחד עם ראיונות די מעניינים עם מנהלי NBC, שחשפו את הלבטים שליוו את העונות הראשונות והלא כל-כך מוצלחות של הסדרה לפני שהמריאה והפכה ללהיט. ההתמקדות בדיוויד הפתיעה אותי בתחילה, אבל מהר מאוד הבנתי ששילובו ככוכב מרכזי בספיישל היה חשוב מאין כמותו, כששוב מתברר שהוא המוח האמיתי מאחורי הסדרה. ג'רי תמיד היה די חלבי בהומור שלו ובהתנהלותו הכללית, ואילו במציאות דייויד הוא אותו גאון קומי זועם שהתגלה ב"תרגיע". לאורך השידור דמיינתי אותו צורח על הבמאי בגלל איזו שטות בזמן שג'רי מנסה להרגיע אותו. אני די בטוח שזה קרה, ושעוד ידברו על זה בספיישל הבא לכבוד יציאת ה-DVDים של העונות הבאות.
הצד החלש בכל העסק היה דווקא הראיונות עם שאר השחקנים. בסדרה המקורית הם אמנם סחבו על הגב את המשחק הצולע של ג'רי, אבל פה הם מתגלים כקומיקאים קטנים מאוד. ג'ייסון אלכסנדר (ג'ורג') הוא איש חמוד אבל די משעמם, ואילו ג'וליה לואיז דרייפוס (איליין) אמנם מקסימה אבל אין יותר מדי תובנות להוסיף. לראות את מייקל ריצ'ארדס (קריימר) מדבר כאחד האדם זו בכלל חוויה מפרכת אתה מחכה בדריכות לאיזה גידיאפ! שלעולם לא מגיע, קשה לקבל את העובדה שמדובר באדם נורמלי. קללת סיינפלד הידועה, שגרמה לסדרות שבהם כיכבו כל השלושה סולו להיכשל, נראתה בסיום הספיישל מאוד הגיונית.
צופים אמריקאים בוודאי אסירי תודה על כך שהפלאשבקים לא היו עיקר המשדר. ברור לחלוטין שעם ממוצע של שישה שידורים חוזרים ביום בכמה ערוצים שונים, צופה הטלוויזיה הממוצע סובל כבר ככה ממנת יתר של "יאדה יאדה יאדה". חבילת ה-DVD החדשה משווקת אם כן בגיבוי הבטחות על הפתעות, בונוסים מיוחדים ואיכות תמונה משופרת (אין לזלזל בכך במדינה בה סטנדרט השידור הוא NTSC הנחות). לצופה הישראלי, המשולל סיינפלד בשעות סבירות כבר כמה חודשים טובים, סביר להניח שהמחסור בחומרים האותנטיים יהיה מורגש יותר. לא נורא, את הקריז תוכלו לשבור עם קניית ה-DVD. זו הרי מטרת הספיישל מלכתחילה.