צנעא פינת לודג'

בגיל 28 אשתי גילתה שהיא לא מאומצת. הדבר קרה במקרה. היא עברה על האלבומים בדירה של הוריה וחיפשה תמונות ישנות, כשמאחד האלבומים נפלה תעודת הלידה שלה. בהתחלה היא חשבה שהמסמך מזויף, היא לא יכלה להאמין שהשם שלה, והשם של ההורים שגידלו אותה נמצאים על אותה תעודה. אבל אז היא מצאה תמונה של עצמה תינוקת בת יומיים ושל הוריה מחייכים על הדשא בבית חולים מאיר. לא היה לה ספק. אמא שלה ואבא שלה הם הוריה הביולוגיים.

כשההורים שלה חזרו הביתה הם מצאו אותה בוכה בסלון. הם חשבו שמשהו לא בסדר, ואמא שלה, סבתא ברכה כמו שהילדים שלי קוראים לה, התחילה לקפוץ בשמחה בסלון ולצעוק "את ורשף מתגרשים. יש. המכשפה ביפו ידעה מה היא עושה. אמרתי לך מנחם, היא שווה כל שקל". אבל אז אשתי התעמתה איתם ואמרה: "אני יודעת את האמת, אני יודעת שאני ילדה ביולוגית. איך יכולתם לשקר לי כל השנים?".

אביה היה זה שנשבר ראשון: "לא רצינו להגיד לך את האמת. את פגשת את המשפחה של אמא מנס ציונה, את יודעת כמה האנשים האלה מוגבלים. במדינות מתוקנות כל האגף של הדודים שלך היה עובר לאישפוז יום ולהוסטלים לחולי נפש. רצינו להקל עליך, לא רצינו שתחיי עם התווית הארורה הזאת של הבת הביולוגית של מנחם וברכה, הילדה שנולדה בהיריון לא רצוי ובכל זאת לא נטשו אותה בבית חולים".

ההסברים האלה כמובן לא הקלו על הכאב. גם לא התגובה שלי כשהיא חזרה הביתה. הייתי המום. הייתי בטוח שאני מתחתן עם תימניה שנאספה בילדותה על ידי שני אשכנזים לא בריאים בנפשם. כחצי תימני, אהבתי את זה שהיא הרגישה תמיד מקופחת ושבאופן טבעי האמינה שזוהר ארגוב לא התאבד אלא נרצח על ידי שליחים של שרל'ה שרון. כשהיא נהגה לשבת בסלון וללעוס חגיגת, אני הייתי בטוח שהיא תימנייה אסלית, אחת כזאת שבגיל 105 תמשיך לעשות כביסה ביד ותלך ברגל מכפר סבא לתל אביב בשביל להביא חלב ביום שבת.

"מה נעשה?", היא שאלה אותי כשזזתי מצד לצד בחדר. "אני לא יודע", אמרתי לה. "תסתכל על אמא שלי", היא אמרה. "בגיל 41 היא חזרה הביתה עם סלסול תמידי ומאז היא נראית כמו כבשה". "את חושבת שלא שמתי לב?", שאלתי. "בכל פעם שאני רואה אותה עולה בי דחף בלתי נשלט לנסוע לעבודי ולהזמין שווארמה".

"מה נעשה?", שאלה אשתי בנואשות. "קודם כל נבנה לך דיר קטן בחצר", ניסיתי להיות פרקטי, "ואחר כך נעשה הפלה. אסור שהדבר הזה ימשיך עוד דור קדימה". "ומה עם הילדים שכבר יש לנו?", שאלה. "את הקטן נשלח לאימוץ ואת הגדולה, שכבר זוכרת אותנו, נאהב, נחבק ונתפלל לנס".

בגיל 45 במשפחה של אשתי עוברות הנשים מטמורפוזה. מנשים שמתחפשות לכבשה הן הופכות לנשים מופרעות שמתחפשות לכבשה. דבר אחד בלבד מעניין את הנשים במשפחה של אשתי בגילאים האלה: מי הדליק את דוד המים חמים? זה אוכל אותן. הן מסתובבות בבית ומנסות למצוא טביעות אצבעות על הבוילר לבדוק מי עשה להן את זה, ומי אשם שהן לא יכולות לשים מכונה.

פעם אח של אשתי התקשר לאמא שלו בשתיים בלילה. הוא סיפר לה שיצא מהבית ודרס את השכנה רותי, ברח מהמקום והוא מפחד שמישהו ראה אותו. התשובה של סבתא ברכה היתה פשוטה וחדה: "אבי, כשיצאת מהבית, סגרת את הדוד? תגיד לי שסגרת את הדוד, אבי".

התימניות של אשתי היתה חשובה לנו גם מהבחינה הכלכלית. היא יכלה להתמנות לדירקטריון של זכיינית בערוץ 2 על תקן אישה מזרחית. אם היתה מוכנה לשרוף חזייה היא היתה מקבלת עוד מאתיים שקל על פמניזם מיקצועי. ואם היא היתה מוכנה לגור במג'דל שאמס היא יכלה להיות התימניה הדרוזית הפמניסטית שכל מתמודד חייב להכניס למכרז. היא יכלה לקבל ג'וב מצחי הנגבי. יוני רועה יכול היה לארח אותנו בקהל של שירה בשידור, ולקרוא לי אחי. עכשיו הכל הלך לעזאזל. היא הפכה להיות אליטה. מאחת המדוכאים, התברר שהיא אחראית ישירה, כמו כל בני עדתה, למחדל הדי.די.טי. ולאבטלה בדימונה.

שבוע אחרי הגילוי הנורא, הלכנו אשתי ואני למשרד העבודה והרווחה כדי לפתוח את תיק הלידה שלה. רצינו לדעת את כל הפרטים על ההורים הביולוגיים שלה. הסתבר שיש לה גם אחים ביולוגים, כפי שחשדנו. זה שקוראים להם אבי וגולן לא בהכרח הופך אותם לתימנים, הסביר לנו בהבנה העובד הסוציאלי כשהוא מחזיק ביד את התיק שהיה סגור 28 שנה.

רצינו לפגוש אותם עם עובד סוציאלי ולספר להם. במשרד העבודה והרווחה הסבירו לנו שעל פי החוק אסור לנו להגיד להם את האמת. זאת החלטה שנשמרת אך ורק לאמא הביולוגית. ידענו שאמא של אשתי לעולם לא תסכים לפגוש את הילדים שלה ולא לשקר להם. זה נוגד לחלוטין את הקוד הפולני שאומר: אם אפשר להכחיש את זה תכחיש, ואם אי אפשר, תדחיק. לא היתה לנו ברירה. הלכנו לבלש פרטי.

הוא ישב מתחת לנורת ניאון מהבהבת במשרד מזוהם בתחנה המרכזית הישנה. מצאנו אותו בדפי זהב, היה לו שם מוזר: א.א.א אלי אברהמי - בלש פרטי. "אני רואה את זה בכל יום. זה סיפור ידוע", הוא אמר. "ילד גדל באשליה שהוא מאומץ. לפעמים זה מתחיל מבדיחה, ואחר כך להורים אין אומץ לשבור לו את האשליה. במקרים הקשים במיוחד הם מסרבים להאמין. יש לי מישהו מרחובות שדרש שתי בדיקות אבהות ועדיין לא מאמין שהוא הבן של ההורים שלו. אבל ככה זה כשאתה הבן של דץ ודצה, אני לא מאשים אותו. אני לוקח 30 דולר ליום עבודה, לא כולל הוצאות. ההתמחות שלי היא שקרים של הורים. אני עובד על מקרים של ילדים שההורים שלהם אמרו להם שהם נראים טוב, כאלה שסיפרו להם שפזילה זה דבר סקסי או כאלה שעבדו עליהם שהם התקבלו לנוער שוחר מדע. אני אגלה לאחים שלך את האמת, אל תדאגי".

שלושה ימים אחר כך אישתי מצאה בעיתון מודעה. איך להפוך לתימנייה בעשרה ימים. קורס שנערך בראש העין ומדריכים בו טובי התימנים שלא מתו ממנת יתר של הירואין. גליה עטרי, יזהר כהן ואפילו אחות של עופרה חזה בשיעור שכותרתו: "איך לצעוק בהיסטריה בטלוויזיה ובכל זאת לצפות שמישהו יבין משהו ממה שאת אומרת".

הקורס היה מוצלח במיוחד. אשתי התחילה לדבר במבטא כשהיא בעצמה לא מבינה מה היא אומרת. היא התחילה לשיר, ומסתבר שהיא יודעת לסלסל. אביבה אבידן אמרה לה שהיא האשכנזיה הראשונה בהיסטוריה שמצליחה לסלסל בלי לקבל שטף דם במוח. המארגנים של הקורס מדברים על זה שהיא תירשם לתימניאדה הקרובה תחת שם בדוי. הם הפגישו אותה כבר עם אמרגן שמאוד התלהב ממנה ואמר לה שהיא מזכירה לו את מרגלית צנעני בצעירותה, רק שאשתי עוד לא יודעת לקלל ולהשתין בעמידה. הם היו מאוד אופטימיים, אפילו טענו שאם היא תיפול בסמים ותצא מזה בראיון בשבעה ימים, יכול מאוד להיות שבנוכחות גאולה כהן יעניקו לה ביום העצמאות הבא את התואר תימניה אסלית, כי אחרי הכל במדינת ישראל של 2004 עדיף להיות תימני מזויף שמנסה לשיר בחית ועין בגנקי, מעוד אשכנזי ביולוגי.