הגברים לסל וחסל

זוכרים את ושתי? ההיא שלא הסכימה לרקוד לפי חלילו של אחשוורוש? היא הפמיניסטית הראשונה. עזבו את אסתר המלכה, סתם פרייארית זאת. עשתה מה שהגברים רצו, ועוד נכנסה לפנתיאון חג הפורים בתור הגברת שהצילה את עם ישראל. כך מסכמת את חג התחפושות אורנה אוסטפלד, הגברת הראשונה של הכדורסל הישראלי. לא רומנטי במיוחד, אה? אתם יכולים לקפוץ לה.

אישה, לסבית, גברית, פמיניסטית, אמיצה, ממורמרת - אפשר לקרוא לאוסטפלד, מאמנת קבוצת הכדורסל לנשים א.ס רמת השרון, בהרבה שמות. והאמת היא שאוהדי הקבוצות האחרות לא חוסכים ממנה אף שם, בעיקר את החביבים עליהם, המדברים על עיסוקיה האוראליים בשעות הפנאי. אבל הניצחון הגדול הוא שלה, ואותו אף אחד כבר לא יוכל לקחת ממנה.
הסרט ''האלופה'' של עמית עזז יכול היה בקלות להפוך לסרט אמריקאי הולמרקי דביק, עם פרס אמי בפוטנציה לג'ין הקמן, נניח, בתפקיד חייו כראש עיריית רמת השרון דאז, גבי פארן. אבל עד שיזהו בהוליווד, או לפחות במחלקת סרטי המקור של HOT, את הפוטנציאל הקיטשי הגלום בסיפורה של המאמנת מהשרון שהקדישה את חייה להילחם בעולם הגברי, עקב אחריה עזז במשך שנה ותיעד באדיקות את המאבק על האליפות במקביל למאבקה באפליה של נשים בספורט בבית המשפט.

הסרט, גם אם לא מופתי לגמרי, הצליח לקלוע במדויק במשימה הראשונית והבסיסית ביותר שנדרש אליה סרט תעודה: גיבור חזק, מלא בהתלבטויות, דילמות וסתירות פנימיות, שיפלרטט עם המצלמה וייתן לצופים סיבה להתרגש. אוסטפלד נעה כל הסרט בין תסכול עמוק מהסובבים אותה, לכעס רב, קשיחות וגם רגישות שבאה לידי ביטוי ברגעיה הקשים. אבל יותר מהכל, היא מראה כיצד ניתן לנצח גם בלי לשחק במשחק שלהם, של האוהדים שקוראים לה בחינניות "אורנה זונה", של גבי פארן, אחד מיני גברים רבים מאכזבים בסרט, שבדו פרצופיות אופיינית מחבק אותה כשהיא מנצחת ודוחה אותה מעליו כשהיא צריכה עוד כסף. אוסטפלד נמצאת בתפקיד מפתח במקום שנשים לא רגילות להיות בו, והיא החליטה לא לשחק במגרש שלהם. למה שתעשה זאת, בעצם? שיבואו הם וישחקו במגרש שלה.

כאישה גאה שלא דופקת חשבון, אוסטפלד מרשה לעצמה להילחם ולהיות נשית באותו הזמן. שילוב לא קל בקרב נשים במעמדה. שלא תבינו לא נכון. אוסטפלד לא מטופפת לה על המגרש בנעלי עקב ופוחדת לגעת בכדור כדי לא לשבור את הציפורן. היא עצבנית, ברמות שיכולות ללמד את נתן זהבי שיעור או שניים בהילכות "עשה לעצמך התקף לב", גסה לעתים בתגובות שלה ופחות "נשית" בעליל מכל הסובבות אותה. אבל כשהיא רבה עם בעל האולם היא מרשה לעצמה לבכות קצת מול המצלמות, וכשהקבוצה מפסידה היא מדברת על רגשותיה ועל הדימוי העצמי, שהולך לעזאזל.

אז גיבורה מורכבת שלא עושה חשבון ורעים ברורים ושנואים יש. כל מה שצריך זה רק סוף הוליוודי טוב ואפשר ללכת הביתה. נפל המזל בחלקו של עזז, והסיפור הוא כה מוצלח עד שכל סיומת אפשרית הייתה סוגרת עניינים בצורה מכובדת. נפל המזל בחלקה של אוסטפלד יקירתנו, ואחרי הצעקות, הזעם, הגברים המרגיזים והאפליה היא הצליחה לא רק לנצח, אלא לעשות זאת פעמיים. את הסוף, המדלג באלגנטיות בין עורכי הדין למשחק הגמר, בין פסק הדין (שמבטיח העדפה מתקנת של נשים בספורט) לבין סל הניצחון המזהיר, מלווה הבמאי בהתפרעות האוהדים של הקבוצה המתחרה אחרי המשחק, למען יראו הצופים שהניצחון מתוק, אבל המרירות תמיד נשארת. כמה שהאישה חזקה, כך רצון הגברים מסביבה להפילה יהיה חזק יותר.

אולי היה מוטב לסרט להיות משודר בפורים, כהתרסה לאחד החגים השוביניסטיים ביותר שידעה היהדות. אבל גם לקראת חנוכה אפשר לפנות שעה ומשהו לכבוד המאמנת הפמיניסטית, שהיום הוסיפה למניין מלחמותיה גם חברות בעיריית רמת-השרון. אחרי הכל, הגיע הזמן שמישהו ירים כוסית גם לכבוד ושתי.

* "האלופה" ישודר ב-21:40, מוצ"ש בערוץ 8