פארטי פופרס

"המסיבה" עם יובל כספין חזרה לעונה רביעית, ואצלי בלב יש חגיגה. התוכנית גורמת לי הנאה מסוג אחר, הנאה מאתגרת שנדיר למצוא אותה בצורה קיצונית כל כך. נדמה שהקסם העיקרי של התוכנית הוא בחוסר המודעות העצמית המוחלט ששורה על כל תפנית, שיחה או התרחשות במהלכה. זה מדהים לצפות באנשים שמעוררים כל כך הרבה דחיה, שנראים כל כך מגוחכים אל מול המצלמות, שאין להם טיפת עידון, תחכום או אנינות ובכל זאת מגישים תכנית על עידון, תחכום ואנינות. המסיבה היא המיץ של הזבל, הטראש של הטראש, אבל בלי שום התכוונות מצד יוצריה להגיע לרמה ביובית שכזאת.

תעשיית הטראש היא ענפה ומכובדת ומכילה הרבה קלאסיקות. כך למשל הסרט "פקר" של ג'ון ווטרס. הדמויות בסרט הן דוחות, עלובות ומסכנות, אך בגלל המודעות העצמית של הבמאי והחמלה שהוא חש כלפיי דמויותיו, הסרט אנושי בצורה קיצונית, הוא כאילו אומר – "אני לא צריך לייפות את האנושות כדי לאהוב אותה. אני אוהב בה את הזבל". יובל כספין לא מספק מצידו אמירה דומה. הוא איננו מתבונן בזבל ומאמץ אותו בחיבה. "המסיבה" של כספין היא היא הזבל בהתגלמותו.

בפרק הראשון של העונה החדשה אירח כספין את עצמו אצל משפחתה הידוענית של שוש (קוקה) עטרי. הפרק נפתח באירוניה עצמית מזויפת במסגרתה רואים את בני משפחת עטרי בשוטים איטיים עם מוזיקת רקע מרוחה ותאורה וורודה, המלעיגה אופרות סבון. הדקה של הפתיחה ממצה את היומרה במלואה – אנחנו יוצרים טלוויזיה קיטשית ומתקתקה, ואין לנו בעיה לצחוק על עצמנו. נראה כאילו מישהו לחש באוזניהם של היוצרים שאף אחד לא מאמין לשנייה למה שמתרחש בתכנית, אלה החליטו להשיב למלעיזים בניחוחות של אותנטיות אותם שזרו לאורך התכנית.

לאחר הפתיחה המביכה נמשך הקו עם רגעים סהרוריים, שסומנו על-ידי המפיקים בצילום שחור לבן, בהם רואים את מאחורי הקלעים. רואים את כספין רציני, את התנהלות הצוות, את ההוראות שכספין מחלק לאורחיו ("עכשיו אני אגיד לך להיכנס!"). נראה כי תפקידם של מעברונים אלה הוא להקצין לכאורה את הרעיון כולו שעומד בבסיס התכנית - אנחנו הולכים לחשוף בפניכם איך הדברים נעשים באמת. אך מכל הניסיונות האלו להגיע לאותנטיות, הזיוף מגיע לרמות חדשות.

הרגע מעורר ההשתאות ביותר בתכנית התרחש כשכספין עשה מדונה והניח תפילין בשחור לבן, תוך תפילה חרישית, בסצנה שלא הייתה קשורה לכלום. אז ידעתי שהאבחנה המקורית שלי נכונה – יובל כספין משוגע. מעולם לא ראיתי אדם שנראה כל כך לא בנוח בתוך הגוף של עצמו. הוא מסתובב כמו רובוט, כל תנועה שלו מעושה, החיוך שלו פלסטי, ויציבתו סובלת מזקיפות סרגלית שניתן לתאר רק באמצעות דימויים הקשורים למעיים. אני אחסוך. כאשר הוא בא במגע עם אנשים אחרים הוא משרה חוסר נוחות מעיק עד קלסטרופובי.

קוקה עטרי היא דמות תקשורתית תרבותית ותיקה שהצליחה, בניגוד לאורחים הפושטים של התכניות הקודמות, לשדר שהיא כמעט מוכנה לנסות להשתכנע שהיא נהנית מהשתתפותה. היא אשכרה נראתה חמודה. אבל גם היא התכווצה בחוסר נוחות משווע כאשר כספין כרך את ידו סביב חזה וצווארה ולא הירפה במשך שניות ארוכות. באותו רגע עטרי לא יכלה להביט לכיוונו של כספין מרוב מבוכה, ואני לא יכולתי להסיר ממנו את עיניי, מאותה הסיבה ממש.

התוכנית מבוססת, רובה ככולה על קונספט עתיק יומין מימי הצופים, של פינת יצירה באווירת קישוטים ביתיים. כמה מילים צריכות להיאמר על עניין פינת ה'עשה זאת בעצמך' ב"מסיבה". מעולם לא ראיתי תכנית עיצובים שהייתי מוכן להכניס לביתי את הקישוטים שנוצרים בה, אך העיצובים ב"המסיבה" מותחים את גבולות הכיעור המוסווה עד לכדי הדבקת מפיות נייר איומות על מגירות עץ קטנטנות והצבת המגירות במרכז שולחן האוכל. אימה.

את המסיבה הראשונה בעונה הנוכחית הצילה רק העובדה שמשפחת עטרי יודעת מה זה בידור ופיזרה מעט מהכריזמה המשפחתית סביב השולחן. להוציא רגע זה, לא היה בנמצא כל אלמנט אנושי בתכנית, והמשימה של לחוש חמלה כלשהי כלפי המשתתפים נותרה על כתפיי הצופה.