קונטרול אלטמן דיליט

האגדה קצרת הימים מספרת על חובב אלטמן מושבע שנכח בהקרנת הבכורה של סרטו החדש "רקדנים", ולאחר שהתעורר מחצי שעה של תנומה עמוקה, גילה שלא פספס שום דבר משמעותי. יש להניח שהמיתוס האורבני הזה נכון, כי בסרטו החדש של אלטמן חובב הנרטיבים המצטלבים והדיאלוגים השנונים, לא קורה כמעט כלום.

בבחירה אמנותית שיכולה להיחשב גם מחושבת ואמיצה, אלטמן מחליט לשבור את המבנים הידועים של תסריט ודרמה ולהקדיש את הסרט הזה לאומנות המחול ולעולם שמאחוריה. סצנות ארוכות של קטעי מחול המבוצעים בשלמותם על ידי רקדני להקת המחול "ג'ופרי" משיקגו ממלאים חצי מהסרט כשאת החצי השני ממלאה בעיקר אחת הרקדניות בלהקה, שהיא במקרה גם נב קמפבל (שגם שותפה בהפקה וכתיבת הסיפור), ומיסטר A המנהל האמנותי ודמות כריזמטית ואבהית בגילומו של מלקולם מקדואל.

אלטמן הכריז עם יציאת הסרט שרצה להביא את סיפורם של אלו שחיים על כדורים ממריצים וכוסות קפה רק כדי שיוכלו להיות בורג ביצירה של מישהו אחר. אלו שנפצעים, בוכים ונעלבים בזמן שהם מקבלים משכורת רעב ונאלצים לעבוד בעבודות צדדיות. היא קיווה לחשוף לפנינו קצת מעולמם הפנימי של אלו שהילת זוהר של "רקדנ/ית" מרחפת מעל ראשם הזקוף, אלו שלבושים תמיד ברישול אבל נראים הכי טוב, אלו שפאקינג מזיעים בשביל האומנות שלהם. אלטמן מתעניין במה שכולנו מרגישים כשאנחנו באים להופעת מחול ומסתכלים קצת בקנאה, קצת בהערכה, על היפים והיפות שהגוף הוא השפה אותה הם מדברים.

מתסכל ככל שזה יהיה, "רקדנים" לא מצליח לספר לנו משהו שלבד לא היינו רואים. נקודת המבט הלא מתערבת שאלטמן גזר על עצמו והניסיון לתאר דברים כהוויתם, פוגע בסרט נואשות ומשאיר את הסערה, היצר, התנופה והפיוט של עולם המחול מרוחקים מהצופים. בשיאו, מצליח "רקדנים" להעביר בצורה אותנטית את הבנאליות של חיי הרקדנים, על האכזריות שבה. רקדנית קורעת את גיד האכילס שלה שעות מעטות לפני ריקוד הסולו שלה, ואפילו לא צועקת מכאב. המנהל האומנותי אף לא קם מכיסאו. הם ילוו אותה אל חדר הפיזיותרפיה בשקט, בזמן שמחליפתה כבר מתרגלת פירואטים על הבמה.

ביתר הזמן יישאר עולם המחול סתום כמעט כמו שהיה לפני הצפייה, רק עם הכרה מעמיקה יותר של הפוליטיקה הפנימית של ניהול להקת מחול (תקציב תקציב, תקציב!) ובמרכזה תיאור מדויק ומרשים של דמות המנהל האומנותי, המורה הרוחני והסבא של הרקדנים, דמות אגוצנטרית ורודנית (אלטמן?). הוא מצווה על הרקדנים לאכול רק דגים, ברוקולי וסלט, קורא להם ילדים ובנימה פטרונית מחויכת ממליץ על סקס בטוח בסופי השבוע.

אלטמן מציב את המחול עצמו, הן בחזרות השל הלהקה והן על הבמה, במרכז הסרט ועל כך ראוי להערכה. אך אולי מפאת גילו ואולי מפאת טעם אישי לא מובן, הוא בחר בלהקת מחול המבצעת רפרטואר ניאו-קלאסי, עם רקדנים מצוינים אבל עם עבודות מחול בסגנון מודרניסטי מיושן ומגוחך, עד שאפילו הרקדנים עצמם במסיבה השנתית שלהם, מציגים את עבודותיהן כפרודיה על מחול. קטעי המחול המוצגים בסרט לא מייצגים את הרוח העכשווית בסצנת המחול, המאופיינת בשפת תנועה מקורית של הכוריאוגרפים ובשילובים בין אמנויות שונות. בנוסף, הוא בוחר "לתעד" את סיפורה של להקה ענקית ומקצוענית עד כדי ניכור, בעוד שהמחול העכשווי המרתק והנפלא שנוצר בחו"ל ובישראל בשנים האחרונות מלא בקולקטיבים של אינדיבידואלים אשר לכל אחד מהם, גם לרקדן הזוטר ביותר, אופי משלו וכישורים מיוחדים.

אלטמן יכול היה לעשות את הסרט החשוב שעוד לא נעשה על המחול עכשווי, על שלל האלמנטים הדרמתיים והחזותיים שבו, המתאימים כל כך לשפת הקולנוע. "רקדנים" הוא אולי סרט מאופק ומלא אהבה לשפת הגוף, אבל לא מעניין עבור מי ששפת המחול לא שגורה בעצמותיו.