וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

ניאנדרטל בנין

6.12.2004 / 9:26

מיכל ויניק ראתה אוהדים הולכים מכות ב"בית חרושת לכדורגל" שלא מצליח להסביר למה. לידיעת הגולש אריק בנאדו

אוהדי הכדורגל בישראל יכולים להמשיך לפצח גרעינים בטריבונה - "בית חרושת לכדורגל", הסרט החדש של ניק לאב, הוא בדיוק כמו מצב הכדורגל בארץ; יש בו 90 דקות בלי טיפת כדורגל אבל עם הרבה מאד אלימות. ואם יש לכם השגה כלשהי באשר לערך האמת של המשפט הקודם, אתם מוזמנים להביט שוב בכותרות מדורי הספורט של השבוע שעבר, במיוחד על אלו שמבשרות על התגרה ההמונית לפני, אחרי ותוך כדי הדרבי התל אביבי, או רק להעיף מבט אל עינו הפגועה של קפטן אריק בנאדו.

אבל "בית חרושת לכדורגל", למרות הפוטנציאל האקטואלי שלו, לא ממצה שמינית מהנושא לשמו התכנס – אלימות האוהדים ומניעיה. במקום זה הוא מעדיף להדגים מה קורה לגברי שכבת הפועלים שמחפשים איפה להוציא את התסכול. אלא שלאלימות העוטפת את הספורט הזה יש שורשים עמוקים ומסועפים בתרבות האנגלית (כמו גם בישראלית), והיא ממש לא מסתכמת בכמה אלות ושרשרת ברזל אקראית לתוך הראש של אוהד חסר מזל. לכן "בית חרושת לכדורגל", על אף התיימרותו לספק אמירה חברתית נוקבת, הוא בשורה התחתונה בסך הכל קליפ תזזיתי נחמד שמכיל שורות קוק בלתי נגמרות, בירות, אגרופים ומהלומות, כמה רגעים של דרמה במינון נמוך מדי, ופסקול לא רע בכלל. מעבר לכך, אין לסרט הזה מה להציע, לא לאוהדי כדורגל ולא למי שאוהב קולנוע משובח ומקורי.

מלבד זה, כדאי לדעת של"בית חרושת לכדורגל" יש קשר רופף מאד לספורט הכדורגל עצמו. לא תראו על המסך כדור, שחקן, או אפילו מסירה פיצפונת להוציא אימון בן שתי דקות של קבוצת ילדים שגם הוא מסתיים במכות רצח. אז מה כן רואים בסרט שנושא את שם הספורט הפופולרי בעולם? בעיקר את סיפורה של קבוצת אוהדים זכרים שמכניסים מכות לאוהדים של קבוצות אחרות ומתמודדים על ההיררכיה בינם לבין עצמם. וזהו.

בית חרושת לאלימות

הסרט מבוסס על ספר של ג'ון קינג, שהצליח בזמנו ליצור כמה גלים משמעותיים ביציעי המגרש הירוק ולהצביע על תופעה מדאיגה. העיבוד לקולנוע של היצירה הספרותית המוצלחת הונח על כתפיו של הבמאי בעל השם הרומנטי ניק לאב, מי שאחראי ל"להתראות צ'ארלי ברייט" שיצא ב-2001 וזכה לשבחים.

הגיבור של כל הסיפור האלים הזה הוא טומי ג'ונסון (דני דאייר), אוהד צ'לסי שמגרד את גיל שלושים ומנהל חיים כפולים – באמצע השבוע הוא עובד בעבודה מהוגנת ומשעממת, ובסופי השבוע הוא עם החברה בבילוי קבוע - להרביץ לאוהדים מקבוצות אחרות. אחרי שהוא חווה סדרה של חלומות מסויטים, מתחיל הניאנדרטל הצעיר לשאול את עצמו שאלות קיומיות בסיסיות כמו "בשביל מה אני מרביץ? למי אני מרביץ? למה? והאם זה שווה את זה?". אלא שהתהיות שלו נבלעות בתוהו האופף אותו בדמותם של חבריו הניאנדרטלים האחרים ובבליל של חבטות בכל איבר גוף קיים.

וכך יוצא ש"בית חרושת לכדורגל" הוא בעצם בית חרושת לאלימות. הבחורים הטובים שמייחדים את סופי השבוע שלהם לחילופי מכות עם שכניהם למגרש עושים זאת מתוך תסכול, חוסר אונים, מחאה וחוסר יכולת למצוא משמעות אחרת בחיים שלהם, וזהו זה. הסרט פשוט מסרב לרדת לעומקם של דברים או לזרוק אלומת אור חדשה על הנושא הכאוב הזה.


הבשורות טובות הן שאנחנו והאנגלים יכולים לפתוח מועדון ביחד. גם אצלנו וגם אצלם יש טיפוסים חשוכי מוח שיחנקו זה את זה בשרשראות ברזל. ההבדל העיקרי הוא שהאנגלים טרחו לעשות מזה סרט, ואנחנו עוד לא.

הסופר המחונן ארווין וולש אמר על הספר "בית חרושת לכדורגל": "זה הספר הכי טוב שקראתי על כדורגל ועל מעמד הפועלים בשנות ה-90. קנו, השאילו או גנבו עותק עכשיו". ההמלצה שלי דומה - השיגו את הספר, הורידו את הפסקול, ושבו לקרוא בזמנכם הפנוי. ואם בכל זאת בא לכם לבהות באלימות על המסך תמיד תוכלו להעביר לליגה שלנו ולראות את אוהדי הפועל ומכבי משנים אחד לשני את הצורה בשדרות ירושלים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully