ספר הולך לאיבוד דרך מרפסת

ההתחלה דווקא מבטיחה. המוטו לספרו של דן שביט, "פתאום ראיתי אותו" הוא מהשורות הכי יפות שנכתבו בעברית, מתוך שיר של עברי לידר: "בעיר יפה ומלאת געגועים אני הולך / להתמסר לרצונות שלי להסתבך / וליופי שמעיף אותי לעננים" ואז מתחיל הספר במילים "פתאום ראיתי אותו". אלא שלמרבה הצער, ארבע השורות האלו הן השורות המוצלחות ביותר בספר, ומכאן זה אכן הולך ומסתבך – אבל אין הרבה יופי.

גיבור הספר, אדם לנדאו, הוא עורך דין ידוע בן חמישים פלוס, שלאחר משבר אישי קשה, מגיע עד כדי ניסיון התאבדות ואשפוז במחלקה פסיכיאטרית, ומחליט לעזוב הכל – את אשתו, את הבית בו הם גרים, את המשרד המפואר שהוריש לו אביו – כדי להסתבך ולחפש. בעיקר הוא מחפש קשר עם גבר צעיר, שיאפשר לו לחזור אל נעוריו. אבל חיש מהר מתברר כי לא מדובר כאן בגרסא הישראלית למוות בוונציה, ואפילו לא בסיפורי תשוקה אילן שיינפלדיים לעלם צעיר. המטרות של אדם מעורפלות הרבה יותר: "אל תוכו אני רוצה להיטמע. זאת מטרת הפרישה. להתחיל הכל מחדש בתוך גוף אחר. נפש אחרת". במהלך שיטוטיו בתל אביב פוגש אדם שוב ושוב ביזהר, צעיר בן 25 העובד במשרד הנסיעות של הוריו ונושא היסטוריה משפחתית כאובה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים אפלטונית לחלוטין, שיש בה מדפוס המנטור והבחור הצעיר: הם מטיילים בעיר ובכפר, מנהלים שיחות על משמעות החיים בסגנון תנועות הנוער בשנות החמישים, ונהנים לזעזע את הבורגנות שאינה מבינה את מהות הקשר ביניהם.

קל לבוז לשביט על הבחירה שלו בערפול ולהאשים אותו בהדחקה – הן משום שהוא עצמו מעלה את האופציה הזו ("מה מעורר בך יזהר, אדם? שאלה להדחקה") והן בגלל השתלחותו הפתאומית בהומוסקסואלים, דווקא כשהוא מוצא את עצמו, סוף סוף, באותה מיטה עם יזהר ("אני חש אותו עכשיו. וגם מתעב מה שקראתי ושמעתי על מעשי גבר בגבר. מיני חדירות מוזרות, דוחות, בטח דוקרות מכאיבות, מפיצות ריחות רעים. תנוחות מאוסות שראיתי פה ושם בקולנוע, בטלוויזיה, ובעיקר ריחמתי, ממש כך, על ה'מתנוחחים'"). אבל גם אם קונים את הרעיון ששביט בסך הכל מנסה לאתגר את המוסכמות שלנו ולהראות לנו שלא הכל בחיים קשור לסקס - מה שהספר מציע במקום פשוט לא מספק.

כי במקום להביא את סיפורו של אדם כגבר ההולך לאיבוד (ז'אנר חביב עלי ביותר, אגב) שביט דווקא מתרחק מהאינטימי וגודש את הספר בעשרות דמויות ועלילות משנה. מה לא עובר על אדם שלנו? ביותר מארבע מאות עמודים הוא מתמסר לנכדו האהוב ומנסה לשקם את יחסיו עם בניו שלא סולחים לו על התמוטטותו, ומתמודד עם הצל הכבד שהותיר אביו ועם אמו המזדקנת, שמבקשת ממנו לחשוף את הסודות המשפחתיים, הקשורים בסיפור ריגול מלפני קום המדינה; במקביל הוא קושר את עצמו ואת בנו אל סיפור השכול של משפחה אחרת (כולל "ראיונות" שמטרתם ליצור את דיוקנה של המדינה והשאלה לאן היא הולכת ומה יש לאנשים צעירים לעשות בה היום. לא פחות) וקופץ רגע כדי לפענח עוד פרשת רצח בה נכשל כסניגור – הזדמנות בלתי חוזרת לביקורת נוקבת על מערכת המשפט בישראל. וברקע כמובן עומדת מחלת הנפש של הגיבור, תיאור ניסיונות ההתאבדות וההתמוטטות. אה, ויש גם חבר מהילדות עם יחסים לא פתורים ופגישת מחזור ואני מקווה שלא שכחתי כלום.

בתוך כל הסלט הזה נעלם הקשר עם יזהר, שדמותו נשארת אניגמטית עד הסוף. לא ברור מה הוא מוצא באדם, לא ברור למה אדם בחר דווקא אותו. כל עמוד בספר זועק "יחסי אבות ובנים" - לכל דמות בספר יש תסביך אב ותסביך בן והיא מוצאת לעצמה תחליפים שונים ובאופן כללי נוצר כאן עולם גברי אלטרנטיבי, נטול נשים. אבל מרוב ניסיונות לעשות עליו ואריאציות, שביט הולך לאיבוד. הוא אולי התכוון לכתוב את "סודות ושקרים" (סרט שאדם מזכיר אותו שוב ושוב כמוטו לחייו) אבל מה שיצא מזכיר יותר את "תמונות קצרות" בגרסת הציונות.

וכל זה עוד לפני שדיברנו על הסגנון הארכאי של הספר, המנסה לעדכן את עצמו בסלנג, אבל נופל למלכודת עולם המושגים בו "סמטאות הימאים" בחיפה הן שם נרדף לסליזיות ואקזוטיות, הצירוף "בר בדרום העיר" הוא שם קוד למי יודע מה, ואם יש פושע, אז מובן ששמו יהיה "פרוספר אדרי". מחסור חמור באירוניה עצמית (חוץ מקטע אחד מצוין, בו רואה אדם את עצמו בעיני המלצרית שהיא אהובתו של בנו) ובדיחות קרש ("מה רצית? שצנון יביא צנון?") גומרים על הספר הזה, שדווקא הרעיון שמאחוריו, וארבע השורות הראשונות בו, היו כל כך מבטיחות.

דן שביט, "פתאום ראיתי אותו"