מאז שיצא מהארון הפסיק לבוא לפרילנד

יש להקות ששווה להתאמץ וללכת בשבילן. כן, אני חושב שאר.אי.אם היא אחת מהן. אינני יודע בדיוק מה גרם לי, באוקטובר 98', להתכנס אל תוך "Up", אולי האלבום הכי מושמץ של אר.אי.אם (יש תחרות), ולנסות להפריך את הטענות על מותה, הקליני. אבל המאמץ היה שווה. הנטישה של המתופף ביל ברי סחפה את הבחורים לכיוון מכונת התופים, ומשם הדרך לאלבום סינטיסייזר עגמומי, אפור וכבד היתה קצרה. המילים שכתב סטייפ היו עילוי, המחסן הפך לחללית, והשירים, כל אחד מהם, היו נפלאים. תמיד אעדיף את הלהקות הגדולות באלבום גיטרות מאשר בקייטנת אלקטרוניקה, אך מבחינתי "Up" היה יוצא דופן ופורץ דרך. נדמה לי כי הוא מהווה את אחד ממקורות ההשראה הגדולים ל"Kid a" של רדיוהד.

עכשיו אני לא ממש מבין. ממה שאני קורא בעיתון וברשת, מבקרים וגולשים חוגגים את "Reveal" כניצחון לאר.אי.אם. כהפוגה מהשטף המדכא של האלבומים האחרונים, ובכלל, כדבר הכי טוב שקרה לקרחת של מייקל מאז "Automatic For The People". ואני לא ממש מבין.
מבחינתי "Reveal" הוא המשך כמעט ישיר לקודמו. הוא "Up" עם חריץ בחלון שבעדו נכנסת קצת שמש. לחגוג את הפינה הקטנה ששטופה באור נראה לי כמו החטאה של חוסר סבלנות.
זה אלבום נהדר, כמובן. המילים שסטייפ כותב הם עילוי (אם לא תשבו עם העטיפה תפסידו), השירים נפלאים, אבל לא כל אחד מהם.

מתנצל על ההשוואה בין שני האלבומים, הם באמת פשוט דומים מדי (מכדי שנתעלם מכך), אולם ב"Reveal" יש פחות שירים טובים, וגם הטובים שבהם, פחות טובים. אבל ברור שאסור להחמיץ את האלבום השלם הזה. וברור ששווה להתאמץ למענו. אני די עיקש וחושב שגם עוד שבועיים אחשוב דומה, אבל לא מסונדל לזה. לאלבומים מסוג זה יש נטייה לשנות. וזה ממש טוב.