צריך כנראה עין זרה, שתזכיר לנו עד כמה המציאות כאן לא נורמלית. זה כמה שנים מתמקדת הצלמת ההולנדית רינקה דייקסטרה בצילום בני נוער ברחבי העולם, וישראל היא אחת התחנות במסעותיה. דייקסטרה צילמה בישראל דיוקנאות של בני נוער וחיילים, באזרחות ובמדים. המבט שלה, מבט של זרה שבוחנת את הדברים מהצד, מציג זווית מרעננת על לובשי המדים, שאצלנו נתפשים כדבר יומיומי ומובן מאליו. החיילים של דייקסטרה נראים כמו ילדים גדולים במדים. אפשר אפילו להעיז ולומר: הם נראים כילדים שמחופשים לחיילים. המצלמה שלה חושפת את האישיות של כל אחד מהמצולמים. בכל צילום יש פרט קטן, צלקת, מבט, יציבה, משהו שמאפיין רק אותם, שמושך תשומת לב. רבים מהחיילים נתפסו בעת האימונים, והתשישות שברה כנראה את ההגנות הטבעיות. משהו מהאמת הפנימית שלהם - תום טבעי, רצינות, שבריריות - עובר החוצה. הצלמת חזרה אל המצולמים כעבור כמה חדשים וצילמה אותם בבגדים אזרחיים, בחיים ה"נורמליים". ההבדל הזה מוכר לכל מי שפגש פעם חייל, אנחנו חיים את זה ביומיום, אבל בצילומים של דייקסטרה הוא בולט במיוחד.
דייקסטרה עובדת על הקו הדק שבין ילדות לבגרות. במקרה של הנוער הישראלי נוסף לכך רובד נוסף - המדים. משהו במבט של דייקסטרה ובאופן בו היא מציגה את החיילים שונה מכל צילום אחר של חיילי צה"ל שנעשה על ידי צלמים ישראלים. הוא משוחרר מהמשמעויות המקומיות, מהעומס הרגשי, מהסמליות הלאומית. המצולמים לא מייצגים את "צבא ההגנה לישראל" או את "החברה הישראלית", אלא את עצמם. החיילים של דייקסטרה נראים כמו אנשים צעירים מאוד, שהמציאות הישראלית הלבישה אותם במדי צבא.
"הפרויקט הישראלי" של רינקה דייקסטרה מוצג במקביל במוזיאון הרצליה ובגלריה זומר בתל אביב.
צלמי, אחות שלי, עוד שנייה נגמר החמשוש
20.5.2001 / 10:35