תרמתי בבית

בוב גלדוף נושם לרווחה. ברגע האחרון הצליח המוזיקאי האנגלי להתקמבק שוב בדרך היחידה שהוא מכיר - פזמון רב משתתפים למען נזקקי העולם - ולעלות על גל אירועי ההתרמה ששוטף את עולמנו. סביר להניח שאחרי שעשה את הבנד-אייד למען רעבי אתיופיה לפני 20 שנה והפך את האייטיז למפעל פילנטרופי גרנדיוזי, תהה גלדוף מי עוד יזדקק לשירותיו. מוכי הגורל בישראל ודאי נשמעו כמו רעיון טוב, אך מה רב היה תסכולו כשהוא גילה שאין בארץ אוכלוסייה (אולי חוץ מבית האבות הסיעודי באור-עקיבא), ששלישיית "מה קשור" עוד לא התרימה לו. נשארו רק הרעבים בסודן, כמה רחוק ולא פוטוגני. מישהו צריך לומר לו שנשארה עוד אוכלוסייה נשכחת בישראל שלא ערכו לה ערב נוצץ עם עינת ארליך - המעמד הבינוני, שרק על כל היומטובים שמשמימים לו את הטלוויזיה מגיעים לו פיצויים מהמדינה.

הבעיה היא שהמדינה כבר לא עוסקת בשטויות כאלו. קטן עליה לעזור לחולי הסרטן, הילדים במצוקה, הרעבים והעניים. אפילו מחייליה היא מבקשת כסף עבור מעילים חורפיים. מקבלים כל חודש 300 שקל, הבטלנים אלה, שיקנו בגד חם במקום חגיגת. ובעוד הממשלה עסוקה בבזבוז כספים על חרדים, התנחלויות ובניית כבישים שיעקפו את הכבישים העוקפים, לוקחת על עצמה הטלוויזיה לנהל את מאזן התשלומים שלנו - או מה שנשאר מהם, אחרי ניכוי מיסים – ומושיטה יד לכיסנו כדי שנעזור לנזקקים. לא שזו חלילה מטרתה האמיתית, הרי אין רייטינג קל יותר מערב עם בדרנים מתנדבים ליגה ג' ומוקדנית סוג ד', תוך קריצה לוועדה המסדרת של המכרז.

מילא אם ערבי התרומה בציבור הללו היו נערכים בטוב טעם, שהיה מקשה עלינו לסרב לזאטוטים הקטנים שאין להם מה לאכול. אבל הכמות הבלתי נסבלת והמניפולציות הרגשיות שנערכות על גבנו גורמים רק לרצות לכבות את הטלוויזיה, כמו היצר האלים שמתעורר למראה הקופאית העומדת בסופר פארם, ששואלת בחוצפה מול כל הקונים אם תרצה לתרום חמישה שקלים למען שמפו במצוקה. רק לפני שבועיים הנחתה עינת ארליך ערב התרמה למען עמותת "חיים", בערב הצדעה חגיגי לכבוד 20 שנה לארגון שלא ידענו בכלל שהוא קיים. האם באמת נדרשים ילד בן 11 שניצח את הסרטן ואמהות בוכיות לתינוקות חולים בפריים טיים כדי לגרום לנו לפתוח את הארנק? אולי, כי אחרי "לתת" הנוצץ, "יומטוב" הרעשני ו"ערוץ 1 מאיר פנים לילדים" (חכו לו בשבוע הבא) לבנו קהה וכבר לא ממש אכפת לנו מה קורה מחוץ לבית.

הדבר שהכי חורה בכל הסיפור הזה, מלבד הנאמר למעלה כמובן, הוא הרס השירותרום כיום ההתרמה הלאומי. פעם היה השירותרום יום שידורים מיוחד, ציונות פטריוטית לווריד מהבוקר עד הערב, עם מיטב השדרנים שהתחלפו מדי שעתיים וחבורת חיילים במדים שישבה מאחוריהם והתאפקה לא להירדם. כל ילד שהתקשר וביקש לתרום את דמי הכיס שלו חימם את הלב, וכל חברה שתרמה אלף שקל תמורת פרסומת בשידור חי גרמה לדמעת אושר קטנה לזלוג על לחיינו. מה שנשאר מזה היום זה רפי גינת אחד, כמה ותיקי יחידות מובחרות שיספרו על עברם ולוף נוסח שגב משה, כלומר שפים שיבשלו ארוחות גורמה לחיילים קרביים.

מי יודע, אולי בסוף השירותרום יהיה לא רע בכלל. הבעיה היא שאחרי מפץ האירועים של החודשים האחרונים, ממש לא מתחשק לתת לו הזדמנות. במקום לקנות לחיילים תנור למועדון, השאלה היחידה שעוברת בראש היא למה משרד הביטחון, צריך עוד תרומות אחרי שכל רימון מתפוצץ בעזה מוסיף עוד מיליון שקל לתקציבו מתוך תלוש המשכורת המצומצם שלנו. כל השנה, בנוסף למיסים, תרמנו במסגרת מדורת השבט של ערוץ 2 גם למשרד הרווחה ומשרד החינוך, תרמנו בסופר, תרמנו לשני ילדי בית ספר שדפקו על הדלת, שמנו שקית אורז בעגלה לנזקקים ובגדים משומשים בטריילר בצד הכביש שלא לדבר על הסיגריה שנתנו לרומני בצומת. האם אחרי כל זה מגיע לנו לחץ נפשי מצד שגב משה ורפי גינת?

תנו לנו לנשום, לפחות לחודש או שניים, ותספקו טלוויזיה מהנה של אסקפיזם טהור בלי לדרוש מהצופים לפתוח את הארנק כל שתי דקות כדי לעזור למוכי הגורל. גם הצופים מתחילים להיות במצוקה, והדבר האחרון שהם צריכים זה את בוב גלדוף, שבין קאמבק אחד לשני ישמח מאוד לבוא ולשיר יחד עם אילנית פזמון תרומה למיואשי המעמד הבינוני. אחרי הכל, גם הם רוצים לחזור יום אחד מהעבודה ולהרגיש שמישהו בטלוויזיה תורם להם.

*את שידורי השירותרום תוכלו למצוא לאורך כל היום ברדיו ובפריים טיים של בערוץ 2