אילו שיחות הבנות ב"סקס והעיר הגדולה" היו נכתבות על ידי נשים, סביר שהיו מותירות בצופה את אותו חוסר הסיפוק שמותירים הסיפורים שבאוסף "נוירוטיקה" - סיפורים אירוטיים שנכתבו על ידי סופרים יהודיים. ההצדקה השיווקית להפקת האסופה דווקא גדולה, לפחות ככל שהפנטזיה לעשות מתנחלת מישיבת הרב קוק משומשת. שכן למרות שפרויד בעצמו חתום על "מיניות", (בעצם גם על המושג "נוירוטיקה"), יהדות, בלשון המעטה, אינה מעוררת אסוציאציות סקסיות. אבל שבירת הטאבו שבחיבור הזה עושה אותה מינית לאללה (ככה זה, כשהמין אסור הוא משתפר). אין פלא אם כן, שכמו יגאל עמיר, כך גם היהודי בגולה זכה מאז ומעולם לפשפוש בתחתוניו, והאגדות האורבניות הגיעו עד לעלילת החור בסדין.
היחידים אולי שלא ממש מתעלפים מן הקונצפט של "לחשוף את הקשר שבין אירוטיקה ליהדות" (כפי שכתוב על כריכת הספר) הם הסופרים היהודיים. רובם, עושה רושם, מנהלים אורח חיים ניו יורקי להפליא, הכולל תאוות בשרים רגילה לגמרי. כשהיהדות עולה בכלל ביחסיהם עם הגויים, הם בעיקר מלאי פליאה על העניין שזה יוצר, מה שלא מונע מהם לגרוף בחשק רב את המינוף המיני שיהדותם מספקת בדרך למשגל חד פעמי. די דומה, בעצם, להשפעת צבע עורו השחום של אפרו אמריקאי.
להיכנס לתחתונים של יגאל עמיר
מי שציפה להארדקור סטאלאגי בניחוח קניידלעך ורגל קרושה, יתאכזב. יהדותם הלא קיימת כמעט של הסופרים הביאה אותם, כנראה, לשלם את ליטרת היהדות הנדרשת מהם, אבל רק כדי לצאת ידי חובה. כשזה קורה, מדובר ביהדות קלישאתית לגמרי. הסיפורים גדושים בממבו ג'מבו של סטיגמות הכרחיות, לא משהו שגוי או ישראלי חילוני לא יכול היה לחשוב עליו: שואה וגרמנים, דיכוטומיה בין האינטלקט לגוף, ברית מילה, פסיכולוגיה ומיסטיקה בגרוש; כך שלא נפקד מקומו של הומו גרמני שמבקש ממאהבו היהודי לחתוך את עורלתו כנקמה על השואה, או מציצן הפיפ שואו שרואה את הרב, אמו ואשתו במקום את החשפנית. על כולם עולה וודי אלן, שמתאר עולם שבו סטודנטיות מלומדות מספקות שירותי שיחה אינטלקטואלים כאקט מגרה עבור גברים שבוגדים בכך בבנות זוגם. בסיפורים הללו סקס אינו עומד בזכות עצמו, אלא מסמן משהו אחר, שנתפש בדרך כלל כפחות בהמי.
האימפקט שנוצר בסופו של דבר מאד מינורי, ובסך הכל די דומה למציאות. ספק אם יוכל לחדש משהו לגויים, ליהודים, או לחרמנים. כמו במקרה של סקס והעיר הגדולה, נדמה שגם כאן עדיף היה לתת לסופרים לא יהודיים לכתוב על יהדות ואירוטיקה. לפחות זה היה מוריד את הסובלימציות, ומאפשר לפנטזיות הנקמה המטונפות ביותר של הדור השני לקרום עור וגידים ולפרגן לקורא המשולהב משהו קצת יותר ג'וסי. אחרי הכל, בדיוק כמו להכנס לתחתונים של יגאל עמיר ושל טלי פחימה - זה החומר שממנו עשוי רייטינג. ומה עם ביקורת ספרותית? לא נראה לי שהיתה כוונה כזאת.