וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סימפוניה של עיר

8.12.2004 / 9:25

חיים פינקלמן קרא את "ברלין אלכסנדרפלאץ" ספר שחוגג את העיר האמיתית שקשה למצוא בעידן הקניונים

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל בשנים האחרונות הכניסה לחנויות הספרים, ובעיקר הסקירה המהירה של מדף הספרים החדשים, דומה יותר ויותר לזלילה לא מבוקרת של שוקולד. עורכי ההוצאות- אוהבי הספר וחדי הלשון- ממהרים להכתיר כל ספר, כמעט, שיוצא לשוק, כיצירת מופת מופלאה וחד פעמית. רומן חדש של דוד גרוסמן, תרגום נוסף של אלזה מורנטה, סיפורים קצרים של עיתונאית מצליחה- כולם ממהרים להידחק אל הקאנון היוקרתי של הגדולים בסופרי העולם, ולהצטופף שם לפחות עד שבוע הספר הבא. לכן, כמעט מפתיע, שמנחם פרי, אולי גדול הפייטנים העומדים בשער שבו יצירות מופת הופכות לכאלו (בחסותה של "הספרייה החדשה", בה הוא עורך ראשי), מהלל ספרות גדולה אמיתית. כן, בכל מה שנוגע ל"ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, אסופת הפרגונים של טובי הסופרים בעולם, המלוקטת בקפידה בשער האחורי של הספר, היא ככל הנראה מוצדקת.

הזמן: שנות העשרים המאוחרות. האמנות המודרניסטית בשיאה, מלחמת עולם אחת שככה זה עתה, ושנייה תכף באה. המקום: ברלין, ולא סתם ברלין- זוהי ברלין בשיאה: דקדנטית, קרה, שטופת פועלים קשי יום ונפגעי אינפלציה, פושעים קטנים, זונות, יהודים מהמזרח ונאצים בריונים. הרומן הקלאסי הזה של דאבלין, הוא לפני הכל, וגם אחרי זה, פסיפס עירוני נדיר, אשר מזכיר לנו את מה שכל הקניונים, החניונים, האוטוסטרדות והמרפסות הסגורות (לעניינה של ישראל) מנסים להשכיח- מהי עיר. הצלצול של החשמלית, מוכר העיתונים שמכריז את החדשה האחרונה, נשים הדורות בפרוות, שחפנים שרועדים מקור, מסבאה אחרי מסבאה ועוד אחת- כל אלו הם יותר מתיאור עירוני מפורט אשר מעטר את הרומן. המבוך האינסופי, שהוא ברלין, מהווה עבור פראנץ ביברקופף, גיבור הרומן, את מה שוינה מהווה עבור גורדוויל ב"חיי נישואים" של דוד פוגל, סנט פטרסבורג עבור גיבוריו של גוגול או דבלין ב"יוליסס" של ג'ויס: בבואה. ברלין, אם כך, היא לא סתם רקע, העיר חיה דרך פראנץ ביברקופף, ובביברקופף חי, ומת, דרכה.

המבוך הברלינאי

ממש כמו הרחובות שביברקופף חוצה שוב ושוב, כמו הרכבת התחתית אשר מרשתת את העיר וחותמת את שטחה, כמו הר הגעש הנאצי העולה ותופח בהתמדה- כך גם המהלך העלילתי אשר מתחולל בנפשו של גיבור הרומן הוא דטרמיניסטי וחזוי מראש. ביברקופף מתחיל את הרומן כאסיר משוחרר, סרסור ורוצח לשעבר, אשר מנסה לשקם את חייו וצולל חזרה אל המקום ממנו הוא בא. ממש כמו שבחורף בברלין צפוי להיות קר, כמו שבמסבאה יש שיכר, כמו שמפרנצלאוור פונים לכיוון אלכסנדרפלאץ. ההליכה אל האבדון, הצפויה מהעמוד הראשון בספר, היא בלתי נמנעת, ולכן היא מכריחה את הקורא להיפתח אליה ולקדם אותה בשקיקה. בואה מקל, משכך, ומשאיר טעם מתוק.

ברלין היא עיר גדולה. הבתים ענקיים, הכיכרות נפרשות מאופק אל אופק, הרחובות רחבים וארוכים, מתפצלים שוב ושוב ונמשכים עד להיכן שרגל אדם לא יכולה להגיע. הרומן של דבלין לא עוזב לרגע את המבוך הברלינאי אלא נשאר כלוא במרכזו, כלוא בגורלו של ביברקופף, באלכסנדפלאץ. את רזונו המתהווה של הגיבור, את הידרדרותו לפשע, את הגשם שהופך לשלג, ואת הפועל הממורמר שהופך לנאצי, דבלין מקדם במה שבמבט ראשון נראה כסוג של שמחה. ובמבט שני? על הכריכה האחורית מנחם פרי כותב ש"ברלין אלכסנדרפלאץ" הוא רומן גדול, וגם אחרי שהוא נגמר, חייבים להישאר ולשוטט ברחובות של ברלין עוד איזה זמן.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully