רק אלוהים יודע מה מביא קולנוען אמריקאי צעיר ליצור סרט ביכורים דובר ספרדית שמספר על נערה קולומביאנית ההופכת לבלדרית הרואין. אולי הרצון להתבדל מרעיו האמריקנים? או אולי השאיפה לספר סיפור אחר? ובעצם, אולי העובדה שאחד היעדים המרכזיים של בלדרי העולם היא ברוקלין, ניו יורק, שכונת מגוריו של היוצר, על תערובת הגזעים ותרבות המהגרים שבה.
"מריה הלבנה" הוא סרטו הראשון ועטור הפרסים של ג'ושוע מרסטון, שם חדש ומבטיח בשמי הקולנוע הריאליסטי. מרסטון הוא לא הראשון ובטח לא האחרון ששאב ממהגרי ברוקלין את ההשראה לסרט, אבל הוא בהחלט הלך עם מה שמצא עד הסוף. למרות מוצאו הלא קולומביאני בעליל, נדבק הבמאי המתחיל אל דמויותיהם של אנשים שהיגרו מקולומביה לארה"ב, למד את אורחותיהם ודרך חשיבתם ויצא לספר סיפור אחד של נערה אחת, המבוסס על אלפי סיפורים אמיתיים אחרים- סיפורה של מריה, בחורה חכמה בת 17 שהפכה בכורח הנסיבות לתרמיל הברחת סמים חי ונושם.
התסריט המקסים של מרסטון, כמו גם הבימוי, מנהל מעקב עדין אך מדויק אחרי תחושותיה, התלבטויותיה, רצונה והחלטותיה של מריה. זה כמובן אומר שלא מדובר בסרט אמריקאי מהזן השכיח שיש בו נקודות מפנה סוערות, אלא במשהו שבקלות היה יכול להיות סרט זר, ספרדי או דרום אמריקאי. נראה שמרסטון הצעיר בילה כמה שעות טובות מול סרטים שאינם מגיעים ממדינת האם שלו, קליפורניה.
הסיפור על קצה המזלג - מריה (קטלינה סנדינו מורנו) עובדת בפרך במפעל לאריזת פרחים, בתפקיד הנערה שמורידה את הקוצים מגבעולי ורדים בלתי נגמרים. התנאים מחפירים, אפילו כשהיא רוצה ללכת לשירותים לא נותנים לה. גם השכר הוא כמובן שכר רעב, ואת המעות הבודדות שהיא כן מקבלת אנוסה מריה לתת לאמה ואחותה שמגדלת תינוק מאבא נעלם. חוץ מהפרנסה הקשה, בורכה הנערה הקולומביאנית במראה חינני, שכל והרבה תעוזה. אחרי התפטרותה ממקום עבודתה ופרידתה מחבר שהכניס אותה להריון מכירה מריה את פרנקלין (ג'ון אלקס טורו), ערס צעיר בעל חזות פרחחית שמציע לה לעשות מכה של כמה מיליוני פזוס על ידי העברת אי אילו גרמים של הרואין בתוך גופה אל ניו-יורק-סיטי, העיר והתפוח.
המדריך לבלדר המתחיל
שני הגורמים שהופכים בעיניי את הסרט הזה ללא פחות ממעולה הם קודם כל רמת הדיוק בפרטים שהכותב הצליח להגיע אליה, תוצאתו הישירה של התחקיר המקדים שארך כמה שנים טובות. הדיוק מתבטא בין היתר במשקלה ומידותיה של כל שקית הרואין שמוצאת את משכנה הזמני בבני מעיהם של בלדרי העולם (10 גרם, 4.2 על 1.4 ס"מ, למי שמתעניין), ובפרטי הפרטים שהסרט נכנס אליהם בבואו לספר את הסיפור החשוב הזה: איך בולעים את השקיות, מה קורה אם אחת השקיות מתפוצצת, איך זה שחומצות הקיבה לא מעכלות את השקיות, איך מוציאים את הסמים מהקקי, ועוד פרטים אנטומיים וטכניים לכל מי שאף פעם לא יצא לו, למרבה הפלא, להבריח סמים קשים בחלל הבטן.
הגורם השני שעושה את הסרט הזה למה שהוא, הוא בימוי השחקנים הלא מקצועיים המצוין. מרסטון מצא את הגיבורה המקומית שלו אחרי מבחני בד אינסופיים בקולומביה. כמובן שכשהסינדרלה שלו עלתה על המסך הוא הבין מיד שבינגו, אאוריקה וכל הבלה בלה היחצני הזה, אבל הביצוע של השחקנית חסרת הניסיון (היא עשתה אודישנים לפרסומות ומעולם לא התקבלה) כל כך טוב, שאפשר להבליג על הבנאליות של מכונת יחסי הציבור המשומנת. שחקנית המשנה המגלמת את דמותה של בלנקה (יני פאולה וגה), החברה הכי טובה של מריה, נמצאה באחד התיכונים הנידחים בדרום בוגוטה ומעולם לא שיחקה בשום דבר חוץ מטאקי.
"מריה הלבנה" הוא המועמד הקולומביאני לאוסקר 2005. ההפקה האמריקאית-קולומביאנית היוותה כנראה פתח להשחיל את סרטו של הבמאי-תסריטאי האמריקאי בכל רמ"ח איבריו אל קטגוריה פסלונית נחשקת. אבל הפרטים השוליים לא באמת משמעותיים. מה שחשוב הוא ששם חדש עלה על מסכי העולם ג'ושוע מרסטון שם שכדאי להתחיל להתרגל אליו. ממקום מושבו בברוקלין, מרתק לחשוב איזה סיפור קטן-גדול ייבחר לספר בפעם הבאה.