כשאיתן, תלמיד י"ב [איכא דאמרי "שמיניסט"] בישיבת כפר הרוא"ה, אומר למרים ידידתו בסצנת הפתיחה של הדוקו-סופ "הישיבה", שהוא רוצה להיפגש אתה יותר מפעם בחודש, כי "דיבורי האמונה" שלה מחזקים אותו, זה מצחיק. הנה, אומר לעצמו הצופה הממוצע - דתיים, שמתיים, כל שטיפות המוח שבעולם לא ידכאו את הרצון האוניברסלי להתמזמזות טובה. התחושה הזו אף מתחזקת לאחר כמה רגעים, כשאיתן ממלמל: "אנ'לא יודע, כאילו, מה אנחנו? אנחנו לא נזירים".
איתן סופג ממרים הקדושה והחיננית הטפות ללא הרף - מה זה תורם לעם ישראל שאתה רואה כדורגל? היא סונטת, בעוד הוא משפיל מבט. "יש לך טעם קיטשי", מכריזה בהזדמנות אחרת נערת הברזל, המנסה להסתיר ללא הצלחה את התשוקה והשובבות שבעיניה, מאחורי מסך שכלתנות קרה, המנוגדת לאמונתה הלוהטת. "חפש משהו דתי, משהו יהודי ככה", היא מתרגשת כמו היתה הרבנית קוק, בעוד הוא משתעשע בשעון רדיו חדש. לבסוף איתן נכנע - אחרי שהבהיר למצלמה שגם מרים יודעת שאינו צדיק [וחלקו רבנן אם בשל כך היא רוצה אותו], הוא מחליט לעבור מישיבת-הלייט בכפר הרוא"ה, לאחד ממוקדי ההארד-קור נטולי הספקות של הציונות הדתית - ישיבת "תורת החיים" בנוה דקלים.
סיפורו של איתן ממשיך להתפתל. אביו מקונן על "הכישלון" של הציונות הדתית שהפכה חרד"לית, ורומז לבנו שהוא מעדיף חילונים שמשרתים בצבא ועוסקים בעבודה פרודוקטיבית, על פני דתיים שמסתגרים בבית המדרש. אך איתן נחוש להתחזק. "זה מה שהשם יתברך רוצה שאעשה", הוא נשמע פתאום כמו ידידתו-חברתו ["החלטנו שאנחנו לא אוהבים הגדרות"]. תנועותיו בין הקצוות, והמסרים הסותרים המבלבלים אותו, הם אולי האמירה המרכזית של "הישיבה" - איתן מגלם בדמותו תמונת ראי של הציונות הדתית, על גווניה הרבים. בין כמו-חילוניות לאמונה פנאטית.
ישנוני
הקומוניקט של "הישיבה" נחתם בפרומו השחוק של "טירונות" - "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", אבל הקשר בינו לסדרה קלוש בערך כמו זה שבין אקי אבני לראש הישיבה. הסדרה מציגה את תלמידי הישיבות התיכוניות בדיוק כפי שהם - חצויים, נבוכים, זחוחים, מתעמקים, שובבים, אטומים לעתים, מגוייסים, מוכי סיסמאות וסומים. החסרון הגדול של "הישיבה" טמון בכך, שהיא כמעט ולא מדגימה את מגוון האפשרויות הזה.
בחירת הדמויות לסדרה, על פי צפיה בשני פרקי הפתיחה, נראית שגויה ומפוספסת. מלבד איתן שעובר שינוי, ישנו רק ציר עלילתי נוסף שנראה בעל פוטנציאל, עליו נעים ראש הישיבה, הרב אברהם צוקרמן, וסגנו, שהוא גם בנו, הרב מאיר. שאר הדמויות הראשיות דהויות לחלוטין. שלושה מהתלמידים הממוצבים בפתיח לסדרה כעוגנים - בנימין, ידן ואמיר - נותרים בצל ולא מספקים שום רגע מעניין. דמות מרתקת שמבליחה לרגע, ולמרבה הצער נעלמת באותה המהירות, היא המורה לאנגלית, הרב מנחם מנדל קץ, המארגן טיש ספונטני לזכר מייסד הישיבה וראש ישיבות בני עקיבא, הרב צבי נריה, שבשיאו הוא רוקד על השולחן כנערת גוגו חסרת בושה.
לא ברור מה ניסה הבמאי נעם דמסקי, חובש כיפה סרוגה בעצמו, להציג בסדרה שיצר - הרובד החיצוני של ישיבת כפר הרוא"ה שטוח למדי, וכשלעצמו הוא לא מספק כמעט כלום לבד מכרוניקת החיים של דמויות, שאינן שופעות מעצמן הארות מעניינות. אם היה דמסקי טורח ומעז לשפשף מעט את הסבון, להיות ביקורתי יותר ולחשוף את הרובד הסמוי של ההתרחשויות, הוא היה זוכה אולי ב"דוקו סופ" מעט פחות ישנוני ממה שקיבל.