הז'יד הזה הוא עני

מעשה ברעבע עזריאל, העומד בראש חסידות לייבניץ השוכנת בתל אביב. הוא איש צדיק וטוב, אך מסביבו, בחצר, מתרגשות צרות גדולות על עתיד הקהילה הקטנה והמזוקנת שלו: אחיו לא מדבר איתו; בנו האחד הוא מאכער תככן, השני חולמני וטוב לב והשלישי סתם מטומטם; בעלה של בתו התפקר לאחר שהופלל במעילת ענק בכספי החצר; בתו הקטנה היא חרמנית חסרת מעצורים, וכאילו לא די בכך, כמה מחברי קהילתו זוממים לחסל ארכיאולוגים, מה שמביא לקרייה שוטר חתיכי במסווה, שאמור להכות בפורעים.

לאחר חצי שעה לתוך הטלנובלה החסידית הראשונה, "החצר" (ששודרה כבר בשלמותה בערוץ תכלת וכעת עושה צעדים ראשונים בערוץ 10), פלבלתי בעיני כלא מאמינה. זהו, זה הכול? זה מה שיש לאלפיים שנות גלות ופוגרומים להציע לנו? אני לא רוצה לגרום למלחמת אחים ופילוג בעם, אבל דומני שהדוסים שייעצו ליוצרי הטלנובלה החסידית הראשונה בציון בוודאי מריצים כעת צחוקים על חשבוננו. "הערלים הכסילים הללו", הם אומרים לעצמם תוך ליטוף זקנם, "הם אינם מבדילים בין קודש לחול, בוודאי יאמינו לכל מוצר דל קלוריות שנמכור להם בעטיפה של יידישקייט".

חברת "דרסט הפקות", יוצרת "החצר", אחראית לכמה מהטלנובלות המכוננות של הטלוויזיה שלנו. "משחק החיים", "אסתי המכוערת" – כולן היו מבריקות, חדשניות במידה, השכילו לייצר פארודיה מענגת על הז'אנר מתוך מודעות מלאה לחוקיו, ולא התנשאו ולו לשניה על הצופים. ב"החצר" נדמה שמשהו התמסמס. העלילה המופרכת היא אותה עלילה, הקלישאות ההיסטריות מוטחות במסך ברצף, ובכל זאת, כשהתלמיד החכם חנוך צורח אל תוך הטלפון מתוך תא המעצר "צו שפייט טאטע, אני כבר לא שם!" פרצתי בצחוק גדול. ואותי – בחורה שקיבלה חינוך דתי ויירא שמיים – לא תוכלו להאשים באנטישמיות ובלב ערל.

הו לא, הלב היהודי החם שלי לא סיפק בידי די כלים כדי לצלוח ברצינות את צמד פרקי הספתח ששודרו אתמול. וקשה לי להאמין שזה ילך והשתפר. למעט כמה פנינים שמעידות על מה שיכולנו לקבל אם יוצרי הסדרה היו מתמסרים לדוסיו?ת כחומר גלם תסריטאי ("אם הייתי רוצה להיות בדיכאון, הייתי מתנגד"), הצופה ההדיוט נותר עם שחקנים, פליטי טלנובלות חילוניות, שאומרים, פחות או יותר, את אותם טקסטים מתפקידים קודמים, רק עם מבטא יידישאי קל.

למעשה, כשהסדרה מנסה לחרוג מהבנאלי ולנסות לתת קצת באקזוטיקה חרדית, היא נופלת לסטריאוטיפים זולים ומביכים. הרגע בו לוסי דובינצ'ק, בתפקיד הכלה החסודה גיטל, מדברת בעיניים נוצצות על חיבתה לתפירה (!) יירשם כאחד המביכים ביותר שידע ערוץ 10 זה זמן רב. כאמור, כמה מחברי הטובים ביותר הם דוסים, ואף לא אחד מהם מתנהג כמו פלקט מהלך של שנות החמישים. אני בספק אם מישהו מהם בכלל ראה כלי תפירה בגלגול הזה.

ובכל זאת, יש ב"החצר" חן מסויים. אולי מפני שעד היום לא שמענו את השפה הנכחדת והיפיפיה הזו, יידיש, בפריים טיים, או אולי מפני שגיבורים כמו מוטקה הגבאי ושרואל היאכנע הצטיירו עד היום כדמויות שנלקחו מקריקטורות אנטישמיות, למרות שהן הכי מגניבות שיש. בכל מקרה, יש משהו מנחם ונוטע נוסטלגיה בוויצים היהודיים האלה על המסך. קראו לי סאקרית של השטייטעל, אבל בשביל קצת מהדוק המזרח אירופי אני מוכנה לבלוע את צפרדע האמינות הפרובלמטית והמופרכות העלילתית, ולהתמסר לשעה של קרעכצען, גם אם זה נראה כמו הגרסה המגויירת של "משחק החיים".

*"החצר" משודרת בימי שבת ב-19:40 בערוץ 10